אתר המידע על כתות במדינת ישראל

בואו נבדוק הכל

מאת נדב זאבי

פורסם בעיתון הארץ בתאריך- 1/3/96

במאמר שפורסם במוסף בשבוע שעבר האשים יוסף ספרא פסיכולוגים ממסדיים בהבעת דעה ללא בדיקה. "כאשר אתם דנים באיש רוח", כתב, "הואילו נא לפחות לעמוד על טיבו מקרוב". ד"ר חורחה גלסר ממשרד הבריאות מרים את הכפפה

הכתבה " הכיתה של הדוד יוסף " (מוסף "הארץ", 9/2/96), עסקה בהיבטים אחדים בחיי הקבוצה שהקימה את קיבוץ נאות סמדר בערבה, ובראשה יוסף ספרא. לאחר הכתבה פורסם מאמר תגובה של יוצא הקיבוץ זוהר מליניאק (מוסף "הארץ", 16/2/96) ומאמר מאת יוסף ספרא (מוסף "הארץ",23/2/96). יוסף ספרא בחר שלא לעסוק בעובדות שהובאו בכתבה. את דבריו סיים בפנייה ישירה ל"בעלי מקצוע המשרתים במשרות ממשלתיות וציבוריות" וטען כי דיבורים שהשמיעו על "אמצעים מובהקים לשבירת האישיות", שננקטו בקבוצה, אינם רציניים.

הפסיכיאטר ד"ר חורחה גלסר, סגן ראש שירותי בריאות הנפש ומנהל המחלקה לטיפול בהתמכרויות במשרד הבריאות, לא נותר אדיש. בעיקר מעורר אצלו דאגה תהליך ההתבדלות העובר על חברי הקבוצה, והוא כלל אינו מתרשם מכך שאנשי הגופים המיישבים מתפעלים מהישגיו של קיבוץ נאות סמדר . גלסר: "אנשי התק"ם, הסוכנות וקיבוצי הסביבה רואים רק את התמונה שחברי הקבוצה מעוניינים להראות להם. מי שאוסף עדויות ומתעמק בתורתם ופעילותם, רואה שיניים של זאב מתחת לעור הכבש. אני מציע לשים לב במיוחד לכך שבתגובתו של יוסף ספרא אין כל התמודדות עם הדברים החשובים שפורטו בכתבה, בראש וראשונה הניסויים שחברי הקבוצה עשו ופרשת התאבדותו של ש'. במקום זה הוא כותב שיבוא יום שכולנו נוריד לפניו את הכובע. אני טוען שלנוכח כל הידוע לי ועל סמך בירורים שעשיתי, ספרא וקבוצתו מתאימים להגדרה 'כת', לפי הקריטריונים שהנחו את הוועדה הבין-משרדית לחקר הכיתות".

במאמרו כתב יוסף ספרא: "כאשר אתם דנים באיש רוח, הואילו לפחות לעמוד על טיבו מקרוב לפני שאתם מקבעים דעות מיושנות שנובעות כביכול ממרתפי האינקוויזיציה." על כך אומר ד"ר גלסר: "ספרא טוען שאנחנו לא יודעים כלום ואנו בעלי דעות קדומות. אבל בכל פעם שרוצים להתקרב אליהם וללמוד את המצב מקרוב, הם לא נותנים. את הידע שצברנו על פעילותם אספנו בעיקר מיוצאי הקבוצה, ומאנשי מקצוע שטיפלו בנפגעי הקבוצה. אבל אני מוכן לקבל את הדברים כפשוטם. אני מקבל את דבריו אלה של ספרא כזריקת כפפה מצדו, שפירושה אחד: הקמת ועדת בדיקה מטעם משרד הבריאות, כלומר צוות מיוחד שבודק מקרים כאלה. ועדה כזאת מורכבת מארבעה-חמישה אנשי מקצוע מבכירי משרד הבריאות, ביניהם פסיכיאטר ופסיכולוג המתמחים בילדים ובמבוגרים. הוועדה תצא לקיבוץ לימים אחדים ותערוך ראיונות עם החברים, ואחר כך תיפגש גם עם יוצאי הקיבוץ. כמובן שזו בינתיים רק הצעה, את האישור להקמת ועדת בדיקה כזו צריך לתת שר הבריאות או מנכ"ל המשרד".

עוד לפני שמקימים ועדה, האם אתה מכיר את פעילותם של אנשי נאות סמדר ואת רעיונותיו של ספרא במידה שמאפשרת לך הבעת דעה? "אספתי חומר רב, שוחחתי עם עוזבי הקיבוץ, כולל כאלה שנפגעו בנפשם והתייעצתי עם אנשי מקצוע. המסקנה שאליה הגעתי היא שמדובר בכת לכל דבר , שעד עכשיו רוב החברים בה מפגינים אמנם מתינות, אבל ממשיכים כל הזמן להסתגר ולהתבדל. הם צוברים כוח, גם במספר החברים וגם במישור הכלכלי , וההתפתחות הזאת נראית בעיני חלק מהממסד של התנועה המיישבת ובעיני שכניהם בערבה באור חיובי. כאילו שהתחזקות זו מעידה על מופרכותן של הדאגות שמביעים אנשי מקצוע".

האם יש אכן סיכון נפשי ספציפי בהצטרפות לקבוצה? האם אין זו בעייתיות רגילה של מעבר לצורת חיים אחרת? "קיים סיכון נפשי - לחלק מהמצטרפים, כתוצאה ממה שאנשי ספרא מכנים 'תהליך הלימוד' וה'ניסויים' כפי שידוע לנו כי נעשו, וגם מהתלות במנהיג הרוחני יוסף, שחברי הקבוצה מפתחים".

אבל מדובר כעת בחששות בלבד? "אני אישית טיפלתי באחד מנפגעי הקבוצה, והמסקנות שאליהן הגעתי זהות לאלו שאליהן הגיעו ד"ר שלום ליטמן וד"ר רוחמה מרטון ופורטו בכתבה". עוזב הקבוצה זוהר מליניאק כתב כי ה"ניסויים" היו בשבילו חוויה חיובית ומעשירה. "יכול להיות שלגבי מליניאק זה נכון, בשבילו זה היה כיף. אבל יש אנשים אחרים שדרך הניסויים נכנסים למצב של תלות או שבירה, בדומה לתהליך שעובר על מי שמשתמש בסמים. אתה רואה שהאדם הזה לאט לאט גומר את היחסים שלו עם המשפחה, עם החברים שלו ונשאר רק עם אלו שמשתמשים בסמים כמוהו. זה בדיוק מה שקורה אצל קבוצתו של ספרא, אלא שבמקום סמים הם מתמכרים לקבוצה ולמנהיג הכריזמטי. שיטת הקבלה לקבוצה היא חבר מביא חבר. החבר החדש, הנמצא לרוב בתקופת משבר בחייו, כגון חייל משוחרר או מישהו בתהליך גירושים, מחפש דרך ומשמעות. הוא כבר שמע נפלאות על הקבוצה, ומעטה הסודיות מגרה אותו יותר. הפגישות הראשונות סתמיות, ובשלב מסוים - כשהמצטרף נראה להוט להמשיך -עוברים לשלב הבא. מתחילים הניסויים, המועמד להוט להתחיל לעבוד 'באמת' ואינו יכול לסרב להצעה לערוך ניסוי. לא כופים עליו ישירות, אולם אם יסרב, למה בעצם בא לקבוצה? לניסויים שמוזכרים בכתבה, כגון התעלמות ממישהו קרוב, אני יכול להוסיף עוד כמה. למשל ניסוי שבו מתבקש חבר לחבוש את ידו או ראשו בתחבושת גדולה ולהמשיך בחיים הרגילים למשך יום אחד. או ניסוי משפיל שבו מועמד מתלבש בבגדים בלויים ומבקש כסף מאנשים ברחוב. כמובן שאסור לו לספר שהוא עורך ניסוי. למי ששואל אותו מה קרה הוא עונה תשובות מעורפלות. אצל המתנסה בכך מתחיל שלב של מאבק פנימי, תהליך של הפרדה. מצד אחד - האנשים ההם, בעלי התגובות הרגילות, חסרי הסבלנות וכד'; מצד שני - הוא וחבריו בקבוצה , ש'לומדים את עצמם'. יוסף נוטע בחברי הקבוצה תחושה שהוא רוצה לעזור להם להגיע לרמתו. אם הורים או חברים שאינם בקבוצה יתחילו להביע חשש, הוא לא ייעץ 'תתרחק מהם', אלא ימציא איזו אמירה בסגנון - 'אלה שהכי מנסים לעזור הם אלה שעלולים להזיק'. המטרה של יוסף פשוטה וברורה: הבטחת המשך ההיצמדות של החברים אליו וטיפוח הערצתם אותו. לשם כך גם ירד עם אנשיו לשיזפון".

אבל נכון שאדם יכול ללמוד משהו חשוב על עצמו בניסויים כאלה? "חלק מהניסויים האלה דומה למה שאנשי המקצוע מכנים לימוד אסרטיווי. למשל, אם אתה אומר לחניך: 'לך, תקנה גפרורים בקיוסק ואחרי כעשר דקות תחזור ותנסה להחזיר אותם למוכר'. שילמת 10 אגורות, אתה חוזר - המוכר מסתכל עליך כעל משוגע, או שהוא צוחק או שהוא יחזיר לך את הכסף כדי להיפטר ממך כי אתה מפריע. מבחינתך, זה דבר שקשה מאוד לעשותו, זה דורש תכנון, ואתה נכנס ללחץ עצום. פסיכיאטרים ופסיכולוגים בכל העולם עושים אימונים באסרטיוויות. אתה צריך להיות יותר אסרטיווי, כי אתה יודע שאתה לא צודק. כשאתה מצליח, זה נותן לך כוח, אפשרות לעמוד במצבים שונים וכד'. משתמשים בטכניקות כאלה בתרפיה התנהגותית".

אם כך, מה רע בנעשה אצל חברי הקבוצה? "כי דברים כאלה צריכים להיעשות רק במסגרת מתאימה ובפיקוח. יוסף ספרא עוסק בניסויים שאין לו כל הכשרה מקצועית לבצע אותם, ובגלל דברים כאלה יוזמים כעת את חוק הפסיכולוגיה. אדם חסר הכשרה יכול להביא מטופל לפסיכוזה".

מה המטרה שלו בניסויים, להערכתך? "הוא מרוקן את האדם מתוכן: כשהייתי צעיר היה לי טייפ-ריקורדר מהסוג הישן, שבו אתה צריך למחוק קודם מה שמוקלט ורק אז אתה יכול להקליט משהו חדש. יוסף קודם מוחק את מה שהיה, מרחיק את החבר מעברו, ממשפחתו, ואז יוצק תוכן חדש. חבר חדש אצל ספרא חווה חוויות שאף פעם לא עבר קודם, דבר שנותן לו תחושה של גילוי עצמי, כשלמעשה הוא בתהליך של השתעבדות ליוסף ספרא".

כיצד מתפתחת התלות הזאת? "המונח הקצועי הוא העברה. העברה זה מה שהמטופל, במקרה זה חבר חדש בקיבוץ, מרגיש כלפי המטפל, במקרה זה יוסף. העברה נגדית היא מה שיוסף ( המטפל) מרגיש כלפי החבר (המטופל). מטפל מקצועי מקבל ייעוץ ולפעמים טיפול, כדי לפתור את הבעיה של העברה נגדית, כדי להיות יותר אובייקטיווי ולא להשתמש לרעה בתלות של המטופל. למשל, למה אנחנו נזעקים בכל פעם שמתגלה מקרה של מטפל ששכב עם מטופלת? כי כשפסיכולוג שוכב עם מטופלת הוא מנצל לרעה את המעמד שלו. כשמטופל נכנס להעברה, לטראנס מסוים, הוא בידיים של המטפל, הוא נותן בו אמון ותלוי בו. כיום מטפלים, בעיקר צעירים, מקבלים הרבה ייעוץ וגם טיפולים כדי לא לעשות את הטעויות האלה, ולנצל לרעה את תלות המטופל".

מהבדיקה שערכת אתה על הקיבוץ, האם יש דברים מדאיגים נוספים בפעילותם? "אומר משהו שבהחלט אינו בתחום מומחיותי, אבל מדובר בתופעה שגם ממנה איני נלהב. גם היחס בקבוצה למזון הוא סימפטומטי. פרופ' דן פטנקין המנוח, שבנו ארן חבר פעיל בקבוצה, תיאר באוזני כמה טקסים שהם עורכים, הדרך שבה הם מסתכלים על האוכל לפני הארוחה ופעילויות שונות בזמן האוכל. אלו מנהגים שידועים לנו גם מכיתות אחרות. הם מדברים על גוף טהור ונפש טהורה, וזה קשור גם ללבוש הלבן שהם אוהבים ללבוש, ולטקסים נוספים, כמו הריקוד , שמכניס את החברים למין מצב טראנס".

מה יקרה בקבוצה בלי יוסף ספרא? "כאשר מדובר בקבוצה כזאת, אם מגיע רגע שבו מנהיגם אינו איתם, יש כמה אפשרויות: אפשרות אחת, והיא האופטימית יותר, היא שאת מקומו של ספרא יתפוס מנהיג חדש, שיותר קרוב לחברה-האם, ולאט לאט יחזיר אותם הביתה. אבל בהחלט ייתכנו גם תגובות והתפחויות קיצוניות: יכול להיות שמנהיג חדש יסחוב ליתר הסתגרות. ייתכן גם שחברים אחדים יאבדו את שפיות דעתם או יתאבדו כי לא יוכלו לחיות בלי המנהיג. היו לא מעט מקרים כאלה בהיסטוריה הרחוקה והקרובה".

אתה מציע המלצות מעשיות, מכל מה שביררת ולמדת? "קודם כל אני ממליץ לכל אחד לא להגיע לשם. דרושה תוכנית הסברה, מחנכים צריכים לדעת מהי קבוצה כזאת, במה היא מסוכנת, מה המאפיינים המובהקים שלה ושיטות הגיוס. דרושה חקיקה שתגן על האזרחים מפני שימוש לרעה באמצעים פסיכולוגיים. צריך להגן על הילדים שבקיבוץ ועל בני נוער המגויסים לקבוצה. נראה לי הגיוני שיש לטפל בכיתות במסגרת הוועדה בכנסת שמטפלת בנושא הסמים. כן, גם כיתות הן סוג של התמכרות".

ד"ר שלום ליטמן, הפסיכיאטר הארצי במשרד הבריאות מצטרף להצעה להקמת ועדת בדיקה. בדבריו של ספרא, במאמרו במוסף בשבוע שעבר, הוא בהחלט מזמין הקמת גוף שיברר את הדברים לאשורם. ספרא טוען שיש לנו דעות שנובעות כביכול ממרתפי האינקוויזיציה, אז ניקח איתנו כמה 'מכשירי אינקוויזיציה' ונרד לקיבוץ".

לאחר פרסום הכתבה פנתה אלינו גם זיוה הוכמן, פסיכולוגית תושבת צפון הארץ. הוכמן מסרה פרטים הידועים לה ממקור ראשון בקשר לפרשת התאבדותו של ש', צעיר יוצא יחידה מובחרת, אחד מקבוצת צעירים יוצאי היחידה שהצטרפו לספרא בירושלים. ש' לקה בהתקף פסיכוטי וירה בעצמו ב-31 בדצמבר ,1987 בחדרו בקיבוץ בעמק יזרעאל. הוכמן טיפלה בו חודשים אחדים לפני כן. גרסתה על יחסו של יוסף ספרא לש', בתקופה האחרונה בחייו, שונה מגרסתו של ספרא כפי שהובעה בכתבה. הוכמן מספרת כי ש', לאחר שהגיע לקיבוץ עם התקף פסיכוטי, הועבר לטיפול במחלקת בריאות הנפש בבית החולים העמק בעפולה וקיבל טיפול תרופתי. כשמצבו התייצב הועבר אליה, במסגרת בית החולים, להמשך טיפול. לדבריה אין זה נכון כלל שהמשבר הנפשי של ש' נגרם כתוצאה מטראומה שעבר בבגלל הריגת מחבל בלבנון בשירותו הצבאי, והיא מבססת זאת על סמך שיחות עם ש'. הוכמן: "על הקבוצה של ספרא שמעתי עוד לפני שהעבירו את ש' לטיפולי. בני, שאף הוא שירת באותה יחידה מובחרת, למד באוניברסיטה בירושלים פילוסופיה ומדעי החיים , והתרועע שם עם זוהר מליניאק ועוד כמה מיוצאי היחידה. חלקם הצטרפו לקבוצה של ספרא ועודדו את הבן שלי לבוא גם כן. יום אחד בא הבן שלי הביתה לסוף שבוע ואמר לי - 'יש לי חומר בשבילך - ממש לחם. חבורה של משוגעים מתאספת ומדברים שטויות, את היית נהנית נורא'. הוא עזב את הקבוצה אחרי שתי פגישות, ואילו חבר אחר שלו נשאר עוד כמה חודשים והמשיך לספר לי כל הזמן מה קורה בפגישות ועל הניסויים. למשל, הוא סיפר לי שהם היו שמים בצל בכוס מים ומסתכלים שעות איך הוא גדל, מתבוננים בקליפות איך הן מתקלפות ומשווים את זה לנפש האדם וכל מיני דברים כאלה".

"באביב 1987 לקה ש', בהיותו בקבוצה, בהתקף פסיכוטי. תחילה הם ניסו לטפל בו בעצמם - היתה שם בחורה שהיתה אחות פסיכיאטרית, והיא ניסתה לעזור. הם סגרו אותו בחדר בירושלים, ואחרי שבוע, באישון לילה, הבחורה ועוד שני בנים מהקבוצה הביאו אותו לחדר בקיבוץ והודיעו להורים שלו שהוא שם. ש' אושפז וקיבל טיפול תרופתי. לאחר שמצבו הנפשי התאזן הוא הועבר אלי להמשך טיפול , וכשסיפר לי על כל מה שעבר עליו בקבוצה נזכרתי במה ששמעתי כבר מהבן שלי . אני יודעת שהשירות בלבנון והריגת המחבל לא השפיעו על ש' בכלל. אני בוחרת לא לפרט עכשיו מה ששמעתי מפי ש' על דברים שאירעו בקבוצה ושלדעתי יש בהחלט הצדקה לבדוק אותם. כל מה שאני רוצה להדגיש בשלב זה הוא שהתלות של ש' בספרא היתה מדהימה. הוא ראה בו דמות אב, נתן בו אמון מלא, וכשמצבו השתפר כל מה שרצה היה לחזור לקבוצה, בדומה למקרה של 'אלי' שסופר בכתבה". "בשיחות איתי ש' נתן לי את הטלפון של ספרא, התקשרתי אליו וקיימנו שיחה קשה. הזמנתי את ספרא לפגישה אתי ועם ש', אבל בכל פעם שכבר קבענו מועד , ספרא התקשר ערב קודם וביטל, כך היה לפחות שלוש פעמים. אחר כך נרשם ש' להפלגה לניו-זילנד, בתור ימאי באוניית צי-סוחר, ובא להיפרד ממני. ידעתי ממשפחתו כי ברשותו אקדח של חבר ולחצתי עליו שיחזיר את האקדח. הוא אמר לי שביום רביעי ייסע לקיבוץ של החבר ויחזיר. ש' אכן יצא לדרך, באוטובוס, אבל במקום לנסוע אל החבר נסע לירושלים. בערב חזר ש' לקיבוץ ולפנות בוקר התאבד בירייה. עד היום הסיפור כואב לי."