אתר המידע על כתות במדינת ישראל

הכיתה של הדוד יוסף

מאת נדב זאבי

פורסם בעיתון הארץ בתאריך- 9/2/1996

שנים רבות הצליח יוסף ספרא, שקיבץ סביבו עשרות חסידים בירושלים, להסתיר מהציבור חלקים רגישים בתורתו. גם אנשי הקבוצה, שהלכו אחרי ספרא להתיישבות בקיבוץ נאות סמדר בערבה, ניסו לשמור בסוד כמה התנסויות מוזרות שעברו וטרגדיות אישיות שפקדו אחדים מהמצטרפים. היום ממשיכים שליחי הקיבוץ לעשות נפשות לתורה, בקרב צעירים בירושלים ובתל אביב, תוך שמירה על חשאיות מרבית. בכתבה זו נחשפות לראשונה עובדות שאנשי נאות סמדר מעדיפים להצניע.

שלוש המחברות כתובות בכתב יד צפוף, ברצף, על-פני יותר מ-600 עמודים. מחברות עבות, מהסוג שהיה נפוץ בארץ בסוף שנות השבעים - כריכה מכוערת מקרטון קשיח, עם חיבור פלסטיק דמוי איזולירבנד ודפים קטנים של שורה אחת , ללא שוליים. פה ושם הודבק דף מודפס, רשמי יותר, ובו פירוט של משימות מסתוריות, נזיפות סתומות, ציונים. זהו יומנו האישי של אחד מחברי הקבוצה שהתקבצה סביב יוסף ספרא, שחקן , פילוסוף, מפעיל קבוצות נוער ומנהיג רוחני. היומן שופך אור ראשון על אמצעי השליטה של ספרא בקבוצה ועל משחקי ההשפלה שהיו מנת חלקם של חניכיו. כותב היומן הוא חייל נח"ל שהצטרף לקבוצה ב-1979, עזב אותה אחרי שנתיים במצב פסיכוטי קשה ונזקק לטיפול. גם כיום, לאחר 14 שנה, הוא חושש לדבר על הקבוצה ומודה שעוד לא השתחרר מהרצון העז לחזור אליה.

היומן הועבר על-ידי "הארץ" לאנשי מקצוע, ואלה אומרים כי מקצת ההתנסויות המתוארות בו הן אמצעים מובהקים של שבירת האישיות. התנסויות אחרות הן סתם מוזרות, בהן הנחיה לחברים לנקש בלשונם לפני דיבור, או ההנחיה האוסרת להשתין סתם כך, בלי לשים לב להיבטים השונים של המעשה. אבל היומן אינו כולל רק את התיאור האישי של הלחצים והשפעתם. כותב היומן, שייקרא כאן אלי, שימש בשנים 1979-1981 "כספת מסמכים" של הקבוצה. תפקידו היה לשמור את רשימת המשימות שהטיל יוסף ספרא על החברים - משימות המכונות בלשון הקבוצה "ניסויים" - ואת התוצאות האישיות של חברי הקבוצה, מסמכים מודפסים המכונים דוח"ש ("דין וחשבון שלילי") וכוללים, כהגדרת מחברם , " דו"חות שליליים על הסביבה, על אנשים ועל עצמנו. מתחת לכותרת של דוח"ש אפשר לשים סחיטה, ביקורת, התערבויות, רכילויות והלקאה". פעילות הקבוצה נשמרה באותן שנים בחשאיות מוחלטת. כאשר אלי עזב את הקבוצה ואושפז, חבריו לא התעניינו בשלומו, אך פנו פעמים אחדות להוריו וביקשו לקבל בחזרה את מה שהם כינו "הארכיון".

אנשי הוועדה הממלכתית לחקר הכיתות לא ידעו דבר על הקבוצה של ספרא ולא כללו אותה בדו"ח. מתאמת המידע המחקרי של הוועדה, נורית רמון, כינתה השבוע את ההשמטה הזאת "הפספוס הגדול ביותר שלנו". כותב היומן לא היה היחיד שנקלע לבעיות נפשיות. ב1987- התאבד ש', חבר לשעבר בקבוצה, בן קיבוץ, וב-1994 נדהמו בפיקוד הנח"ל לגלות שקבוצת מתגייסות שנועדו לשירות צבאי במסגרת קיבוץ נאות סמדר, כולן בוגרות בית הספר לאמנויות בירושלים, השתחררו מהצבא מכוח סעיף נפשי (פרופיל 21). ד"ר שלום ליטמן, הפסיכיאטר הראשי במשרד הבריאות: "מהחומר הידוע לי על אנשי ספרא, אני בטוח שיש שם שימוש לרעה באמצעים פסיכולוגיים".

חברי הקבוצה זכו לפרסום הגדול שלהם ב-1989, כאשר הקימו במסגרת התק"מ קיבוץ חדש ושמו נאות סמדר , ליד צומת שיזפון בנגב הדרומי' 400 מ' מעל הערבה. הקיבוץ נקרא על-שם אשתו של ספרא, סמדר, שמתה בתאונת דרכים ב-1981. לפני הקמת המפעל המרשים של הפרחת השממה והמרת חיי עיר בחקלאות, עברו חברי הקבוצה שנים ארוכות של הכשרה. הם הכינו עצמם לחיים חדשים הן בפגישות ליליות בירושלים והן במחנות בחיק הטבע וביציאה ל"ניסויים" ברחובות הערים.

פנייה לבני נוער
הגעתי לביקור בנאות סמדר ביום חורף גשום. מזכירת הקיבוץ ענת גנאור ואלון שמי, שניהם כבני ארבעים, ערכו לי סיור מקיף במשק ויוסף ספרא הצטרף אלינו אחר כך. הקיבוץ מונה כיום כ-100 מבוגרים' 65 ילדים ו-30 בני נוער. על אדמותיו מגדלים ירקות, יש בו מטעי בננות ותמרים ומטע נשירים (פומלות ואשכוליות), כרמי ענבים, זיתים ומכוורת. הענפים הרווחיים הם חנות המזכרות בשדה התעופה עובדה, הפונדק בצומת שיזפון (סגור כעת לצורך שיפוצים), מטעי התמרים ומחלקת הבנייה. החברים גאים במכון האמנויות הגדול, שבהקמתו מושקעים 2 מיליון דולר, שהושגו בהלוואות נוחות ממשרד המסחר והתעשייה ומהסוכנות. את הבנייה מבצעים אנשי הקיבוץ עצמו, העוסקים גם בהקמת מבנים ביישובים אחרים. במכון יהיו סדנאות לאמנויות שונות, בשטח כ-2000 מ"ר, והוא נועד להיות מרכז תיירותי, חינוכי ותרבותי לאזור כולו. יש בנאות סמדר גם פס ייצור למבנים טרומיים וגם חברת סרטים, "נאות סמדר תקשורת בע"מ", שהקים חבר הקיבוץ ארן פטנקין . מוצרי המסגרייה ובתי מלאכה לאמנויות - תכשיטים, סריגי מכונה מעוצבים , מנורות קלף מעוטרות, ויטראז'ים, מוצרי נוי מעץ ועבודות יד במשי - נמכרים בחנות המזכרות.

במרכז הקיבוץ - "הסוכה": מבנה בצורת חרוט, שבמרכזו קמין ובקירותיו חלונות ויטראז' מעשה ידי אמני המקום. זה מקום המפגש של חברי הקיבוץ, בימי ד' בערב. הם יושבים שם על ספסלים ומקיימים שיחות במסגרת "הלימוד העצמי" שלשמו התקבצו ביישוב. חברי הקיבוץ וגם יוסף ספרא עצמו מכחישים נמרצות שהוא נהנה ממעמד של מנהיג. לדבריהם, הוא מנחה השיחות ופנסיונר, ושזכויותיו הן כזכויות שאר החברים. אבל בפגישה עם כמה מהחברים במועדון הקיבוץ בלט ספרא כנציג ראשי. הוא שלט בדיון, הוביל אותו, השתיק באלגנטיות חברים שנסחפו בדבריהם. כאשר הדיון ב"ניסויים" הפך לקולני מדי, הציע ספרא שנפרוש לחדרו להמשך, וכך היה. שאלתי אם גם כיום מקיימים "ניסויים", כמו בימים ההם בירושלים. ספרא בחר למקד את תשובתו במתרחש בקיבוץ עצמו, ונמנע מלדבר על ההווי של הקבוצות החדשות, הפועלות עתה בתל אביב ובירושלים: "אין היום ניסויים, נעלם הכל , היום אנחנו נפגשים לדיון פעם בשבוע כולנו יחד, בסוכה". הוספתי ושאלתי אם בקבוצות שמתארגנות כיום בערים עושים ניסויים, ועל כך אמר לי ספרא משפט אחד: "אינני שותף לתהליך הלימוד של החניכים החדשים, ולכן אינני יודע". מה אתם עושים בסוכה, בקיבוץ ? "יש שם דיונים ויש גם תנועה, שזה טוב לגוף. איריס, חברת הקיבוץ, מחברת מוסיקה לריקוד שנקרא מעגלים, שמאפשר לאדם לקלוט תנועה של מישהו אחר באופן מיידי, ללא סינון מחשבתי".

ד"ר שלום ליטמן, פסיכיאטר ראשי במשרד הבריאות, מודאג מההשפעות של השתתפות בקבוצה כגון זו של ספרא על צעירים. ליטמן הפנה אותנו למסקנות ועדה שכינס משרד הבריאות לבדיקת סדנאות ,I AM ובין חבריה היו ד"ר ג'ורג' סקלי משירותי בריאות הנפש ופרופ' חנן מוניץ מבית חולים גהה. ועדה זו כתבה במסקנותיה כי "ידוע שבגיל ההתבגרות והילדות, הפגיעות הנפשית היא הגדולה ביותר, לכן אוכלוסייה זו נמצאת ברמת סיכון גבוהה במיוחד... לאחר שהוועדה שקלה והתלבטה בין חופש הפרט ובין הצורך להגנה על הפרט, הגענו לדעה שלאור פגיעותם הנפשית הרבה של קטינים וכן לאור העובדה שעל האופטרופוס הטבעי שלהם לדאוג לשלומם, יש מקום לאסור שיתוף קטינים בסדנאות (I AM), בין אם מדובר בסדנאות ספציפיות לגילים אלו, או בסדנאות כלליות".

האנתרופולוגית נורית רמון, לשעבר מתאמת הוועדה לחקר הכיתות: "תורתו של ספרא רחוקה מלהיות מקורית. את רוב רעיונותיו שאב מהספרים של גורדייף ואוספנסקי, הוסיף לזה את קסטניידה וקרישנמורטי, קצת סיפורי המקרא, קצת מצרים העתיקה, והצליח לקנות לו מקום מכובד, אם כי סודי ביותר, על מפת האזוטריקה הישראלית". האם גם הפעילות בקבוצות הספראים היא בעלת פוטנציאל של פגיעה נפשית , כשמדובר במתבגרים? ד"ר ליטמן: "החבר'ה של ספרא, אני בלשון המעטה לא מאושר מהם. הגישה הפלורליסטית הנהוגה כיום כובלת את ידי משרד הבריאות מלפעול. השתדלתי להשפיע, בכל הכוחות, שהכנסת תקבל חוק נגד פעילות כיתות. אבל לא הצלחתי, ולכיתות יש חופש לפעול בארץ. חוק הפסיכותרפיה נמצא כיום בשלב מתקדם של חקיקה, והכנסתי לתוכו חלק שיאפשר במידה מסוימת לטפל בתופעות האלה. אני בטוח שיש בכיתות שימוש לרעה באמצעים פסיכולוגיים. אני שותף לדאגה מעצם העובדה שהספראים פונים גם כיום לבני נוער".

סעיף 21
אנשי קיבוץ נאות סמדר הם ותיקי הקבוצה של ספרא, אלה שהיו באים למפגשים בשנות השבעים בירושלים. כיום מארגנים אנשי הקיבוץ פגישות שבועיות עם מתעניינים חדשים בערים הגדולות. בתל אביב עושה זאת חברת הקיבוץ רות מכלוף. ארן פטינקין, במאי טלוויזיה, מנחה את אחת הקבוצות בירושלים. הדירה השייכת לקבוצה נמצאת ברחוב כפר ברעם, בשכונת נחלאות. עשרות אנשים משתתפים בפגישות. גם בהכשרת גרעיני נח"ל פועל הקיבוץ, ועד כה שהו בו בעיקר בוגרי בתי ספר תיכוניים לאמנויות, מירושלים ותל אביב.

בגרעין שאורגן בירושלים בתחילת שנות התשעים היו שבעה גברים ושמונה נשים, ובהן ארבע בחורות מירושלים , שלמדו בבית ספר תיכון לאמנויות. אחת מהן סיפרה לי: "כשהתחלנו לבוא לפגישות, זה לא היה מתוך עניין להקים גרעין נח"ל אלא מתוך עניין בפילוסופיה הזאת. הרעיון של התארגנות גרעין נח"ל לנאות סמדר בא מאוחר יותר, והוא הועלה על ידי המנחה, ארן פטינקין. בפגישות עסקנו בחיפוש התודעה האנושית והיה בהן מה שנקרא אצלנו 'מבע'. זו שיחה בין שני אנשים , שהיא באה ממקום שאתה מנסה לא להיות שתלטן בשיחה, לא להיות דומיננטי, לא להיות אקטיווי, אלא להיות קשוב לשני, כי בדרך כלל אדם, בלי לשים לב , אוטומטית יוצר שליטה ביחסים. זה עצוב, זה הרקע למלחמה. אני הרגשתי בפגישות שאני באמת בעולם אחר".

באפריל 94' הגיעו שש מתגייסות מהקבוצה לטירונות נח"ל במחנה 80. נאווה יואלי, חיילת בנח"ל, עברה את הטירונות במחיצתן. "לא סימפטנו אותן", היא נזכרת. "הן היו סנוביות, ציפצפו על כולם". הבחורה מהקבוצה: "בצבא אהבו להיאבק בנו. זה גרם להם הנאה. ביום ייעוד הנח"ל הענישו אותנו על שלא הסכמנו לשיר שירי נח"ל. כן, בהחלט סבלנו שם, במחנה 80, הטירונות היתה בשבילנו גיהנום. כל מה שרצינו זה להגיע לנאות סמדר , קיבוץ שמבוסס על קונטרסט גמור לצבא. שם זה עולם שנוגע ברגש ובפילוסופיה, רוצה לבחון את החיים, את הצורה שבה אתה חי, את ההשקפות שלך, את הנורמות החברתיות. הצבא לא שואל את השאלות האלה בכלל ולא נותן לשאול אותן".

המידע על גרעין נח"ל שמיועד לנאות סמדר הוצג בישיבה של "הפורום להתגוננות מפני כיתות", שחברים בו מדור כס"ח בתק"ם, ארגון "לב לאחים", ארגון "הורים מודאגים נגד כיתות" והאנתרופולוגית נורית רמון. באותה ישיבה, במאי 94', הובעה דאגה מכך שאנשי ספרא החלו לגייס צעירים, במסגרת גרעיני השלמה לנאות סמדר , והוחלט לשלוח מכתב הזהרה לקצין חינוך ראשי . המכתב לא נענה. זמן קצר לאחר הטירונות פנו ארבע המתגייסות מגרעין הנח"ל לקצין בריאות הנפש וביקשו להשתחרר מצה"ל. הגרעין התפורר איפוא, ורק שתי חברות מתוכו המשיכו בשירות צבאי. כשנודע הדבר לקצינת ח"ן פיקודית של הנח"ל אז, סא"ל עינת גפנר גולדשטיין, היא הביעה דאגה רבה נוכח העובדה שארבע בנות מגרעין אחד הגיעו לתהליך שחרור על פרופיל 21. היא אף ביקרה בקיבוץ נאות סמדר , אך ככל הנראה לא מצאה שום דבר חריג למעט רחצה בעירום בבריכה. דובר צה"ל לא הרשה לסא"ל עינת גפנר גולדשטיין להתראיין לכתבה זו וסירב להתייחס למקרה.

יוסף ספרא, בשיחה אתי: "אני אומר לך באחריות מלאה, כאן לא התנהלו שיחות עם בנות הגרעין, היתה הקפדה של מאה אחוז לא לנהל איתן שיחות על הלימוד העצמי של האדם. הן היו כאן כגרעין רגיל, כמו כל גרעין. הן היו מפונקות ולכן עזבו את הצבא. לכן הן לא כאן היום. שתי בנות כן נמצאות פה. חנה , המקשרת שלהן פה, לחצה עליהן לא להשתחרר. מי הולך היום לנח"ל? חבר'ה שלא רוצים לשרת בצבא. הבנות ההן מצאו דרך להשתחרר, אז מה זה קשור בנו. כן, על קצינת הח"ן של הנח"ל שמענו. היא מנעה מגרעין נוסף להגיע לכאן. יש לה משהו איתנו". שלוש מאותן בנות שהשתחררו מצה"ל ממשיכות כיום להיפגש פעם בשבוע , בירושלים.

הם היו עשרה
יוסף ספרא: "נולדתי למשפחה צפתית, זה דורות רבים, ומוצאה מהאי קורסיקה . אחד מאבותי היה הקונסול הצרפתי הראשון בעיר. אבי היה מורה ויצא לשליחות עלייה במרוקו, בתחילת שנות השלושים. שם נולדתי, ב-1931". בגיל שנתיים חזר יוסף ארצה עם הוריו, גדל בתל אביב ואחר כך בקיבוץ בית אלפא. במלחמת השחרור היה בבית אלפא, הוא וחבריו היו אמורים להצטרף לפלמ"ח, אבל בתנועה התנגדו והם נשלחו ליחיעם. מאוחר יותר התגייס לצבא ושירת בשייטת 13. עיסוקיו האזרחיים היו רבים: שלוש שנים שימש מרכז המשמרת הצעירה של מפא"י בדרום תל אביב, היה עורך ב"למרחב", מרכז מדריכים של הנוער העובד, וכעובד קהילתי סייע למפוני יפו להתארגן בשיכונים חדשים. במקביל למד בבית הספר לאמנויות דרמטיות של התיאטרון הקאמרי, השתתף בהצגות אחדות בתיאטרון זירה ועבר לתיאטרון חיפה. יוסף ספרא השתתף בסרט "הם היו עשרה," בתחילת שנות הששים, ובתיאטרון של פיטר פריי בתל אביב שיחק ב"מחלקת התה". אחר כך היה מנהל אכסניית נוער בפורייה.

שאלות קיומיות הציקו לו כבר באמצע שנות החמישים, בהיותו שחקן תיאטרון צעיר. ספרא: "הייתי בן ,24 גיליתי עניין בנושא מצבו של האדם ואף כתבתי על כך סיפורים ומסות ושירים. שאלתי את עצמי למה בכל דבר שאתה מסתכל עליו בטבע אתה רואה סדר, והמקום היחיד שהסדר משובש בו הוא אצלנו, בני האדם ? למה יש מאבקים, מלחמות, סכסוכים? קראתי ספרים וראיתי שהיודעים מטעים אותי, כי הם יודעים רק מקטע מסוים שהתמחו בו".

בסוף שנות הששים עזב ספרא את התיאטרון והתיישב בראש פינה, עם רעייתו סמדר . הוא לימד דרמה יוצרת בקיבוצי הסביבה, עבד בהכנת הצגות עם חוגים דרמטיים בקרית שמונה, חצור וצפת. בין שאר עיסוקיו היה חבר בוועדה לשיקומו של אלוף הבריחות נחמן פרקש. בראש פינה הקים ספרא את "המכון העברי להכרת עצמו של האדם", ששילב מכון לאמנויות. ב-1976 הגיע לירושלים ונדד עם משפחתו בדירות שכורות. "גרנו בגבעה הצרפתית, בשכונת הכורדים וברחוב הבנאי בבית הכרם. מעולם לא היה לי כסף לקנות בית, ואפילו לא למכשיר טלוויזיה או רדיו". הוא התפרנס בין השאר מניהול חוג דרמה בגימנסיה רחביה והעלה שם הצגות אחדות ("יש לי מכתבים חמים מאוד מהגימנסיה"). זו התקופה שבה החל לקבץ סביבו צעירים.

חברי הקבוצה עסקו ב"לימוד על עצמם", באמצעות שיחות והתנסויות. ספרא: "האנשים בקבוצה הם אנשים רגילים, וככאלה הם סובלים. הסבל שלהם נלמד. במלה 'סובל' אני מתכוון - לא-מרוצה , ביקורתי. בקבוצה החבר מתחיל להיות יותר ויותר מודע". עלה על דעתך שעצם התהליך יכול להיות מסוכן, לאנשים מסוימים? "בוודאי, הקפדנו ואנחנו מקפידים מאוד שאדם כזה לא יצליח להסתנן. אבל כללית, אדם שמודע לעצמו הוא פחות בסכנה. אנשים שמשתגעים הם אנשים לא-מודעים, שבבת אחת נופל עליהם משהו. אתה, בשאלה שלך אלי, כאילו אומר - אל תשאלו שאלות, אל תסתכנו, אל תסתכלו על עצמכם, זה מסוכן. קבלו את כל מה שאומרים לכם כמובן מאליו. אתה רוצה לעצור את כל התנועה האבולוציונית של בני האדם. אבל תמיד היו חלוצים באנושות שניסו כל מיני דברים והצעידו אותה קדימה". תאר לי פרופיל אופייני של אדם שמצטרף אליכם? "אדם צעיר נתקל בבעיה, הוא לא מבין מה הולך פה. הוא רואה את ההורים שלו, את צורת החיים שלהם, ומתחילות אצלו שאלות. אדם שעבר את כל זה, או לפחות התעניין, יש לו מקום לשאול ביחד איתנו את השאלות האלה... מה שאנחנו אומרים זה לב היהדות, כפי שהיתה פעם. הסתכלות על העצמי, לימוד העצמי".

באחת הדירות בירושלים התגוררו, מלבד סמדר ויוסף ספרא ובנותיהם, כמה חברים שהקימו מין קומונה קטנה. בסוף שנות השבעים החלו מתארגנים שם מפגשים מסודרים עם חברים נוספים, בכל יום רביעי בערב. אלי, כותב היומנים, הצטרף לקבוצה כשהיה חייל נח"ל . אלי: "כשהייתי חייל, בסוף שנות השבעים, קראתי את הספר 'החיפוש אחר המופלא', שכתב פילוסוף ושמו אוספנסקי, תלמידו של הפילוסוף גורדייף. התחלתי לחפש קבוצות. יום אחד, כשהייתי בחופשה בירושלים, נכנסתי לחנות ספרים ושאלתי אם יש להם ספרים של גורדייף. בחורה שעמדה שם, חוה שמה, ראתה שאני מתעניין והציעה לי להצטרף לקבוצה. דרכה יצרתי את הקשר הראשון. "באתי לירושלים, לפגישת הקבלה. הכל היה מאוד מעורפל. ניסיתי לברר פרטים, הם לא ענו לי. בעיקר שתקו, ולא הבנתי למה. הרגשתי שהם מחזיקים משהו ולא משתפים".

מתוך יומנו של אלי: "אני מוצא את הדירה. בחורה פותחת לי את הדלת, אני נכנס. כנראה שהיא חיכתה לי, היא לא שאלה כלום, לא שאלה מי אני, והובילה אותי פנימה. אני נכנס, רואה את חוה ואורי... אני מצפה שמשהו יקרה אבל כלום לא קורה. אנחנו יושבים כעשר דקות בשקט ". "אחר כך היתה לי פגישה ראשונה עם יוסף. כשהגעתי כבר פעלה הקבוצה של יום ד', הקבוצה המקורית שהיו בה 15 איש. אותי צירפו לקבוצה החדשה של יום ג' , שגם בה היו כ-15 חברים. היו הרבה חבר'ה צעירים בסביבות גיל 20. היו קצת יותר בנות מבנים בקבוצה ולא היה רקע משותף לכל החברים. היו שם סטודנט לפילוסופיה, שני בנים ובת שעסקו בהדפסי משי בחוצות היוצר, היתה לשונאית , היתה אחות בבית חולים, היו כאלה שבזמן חברותם בקבוצה נרשמו ללימודים אקדמיים. גם בקבוצה המתקדמת של יום ד' היו הרבה אקדמאים".

הפגישות התקיימו בביתו של ספרא. תחילה בדירה בשכונת תלפיות, אחר כך עברו לדירות שכורות בבית הכרם ובמקומות אחרים בעיר. היו יושבים על מזרונים בחדר גדול שקירותיו כוסו שטיחים. ההשתתפות היתה כרוכה בתשלום סמלי לספרא, שהסביר כי החניכים משלמים לו תמורת הידע שהוא מוסר להם. ביומן מציין אלי שספרא כינה עצמו אז "יוסף העברי-עברי", כלומר "אדם שמעבר לכאן ועכשיו", וגם "שרת", שתפקידו לשרת אנשים, למסור להם ידע. "הוא עברי וחסידיו עבריים, אך לטענתו לא יכולה להיות הדדיות בינו לבינם, אף שהם רוצים בכך". עוד כתב כי יוסף אמר - "אני רואה את הזולת טוב יותר ממה שהוא רואה את עצמו", וכי הסביר לחניכים שהתקדמותם תלויה באמון שהם נותנים בו ובביטחונם שלא יזיק להם. עם זאת ציין ש"בשביל הלימוד צריך להתחכך בסכנה".

הפגישה השבועית היתה מתחילה בתשע בערב ומסתיימת בשלוש לפנות בוקר. אלי : "כולם היו נכנסים בשקט, לא אומרים שלום. פה ושם קצת דיבורים, מתיישבים על המזרונים". התחלת הפגישה היתה ישיבת "משך" שנמשכה 20-40 דקות: המבט מונח על חפץ כלשהו בחדר אבל רואים את כל החדר ומודעים למתרחש מסביב. אלי: "זה מצב של התבוננות פנימית, מצב שבו התודעה סורקת, אתה רואה את המחשבות שעוברות לך בראש, את התנוחה שאתה נמצא בה, את המתח בשרירים. זה דומה לסוג של מדיטציה".

יש ביומן התייחסות מיוחדת למעשה ההשתנה, כאקט חשוב מאוד. לפי ספרא השתנה היא מקרה פרטי של קשב והתפנות. "כשאתה משתין עליך להתבונן באופן מעמיק בפעולה, לבדוק ולראות - איזה צבע, מה הזווית, איך זה זורם". על ההתבוננות בפעולת ההשתנה אומר היום יוסף ספרא: "הרעיון היה שהאדם יהיה אחראי למעשיו, שיהיה בתשומת לב לכל מה שהוא עושה, איזה מחשבות עוברות עליו כשהוא בבית שימוש". ספרא מוסיף שמדובר בניסוי ישן שכיום אינו חלק מ"הלימוד" שחברי הקבוצה עוברים.

בהמשך הפגישות בבית ספרא היו דנים בנושאים חברתיים שיוסף ספרא היה מעלה, לרוב לקוחים מתורתו של גורדייף. אלי: "למשל, יוסף היה מתחיל במשפט על רגשות שליליים, והיתה מתפתחת שיחה בחדר. יוסף מוביל, כל הזמן".

ההתקף
החברות בקבוצה לא הצטמצמה למפגשים. בפגישות קיבלו החברים שיעורי בית , ניסויים שהיה עליהם לבצע בבית, ברחוב, בעבודה. כל חבר בקבוצה התבקש לכתוב דו"ח על הניסויים שביצע ולקרוא את הדו"ח בפגישה השבועית. לדברי אלי , הניסויים היו חלק נכבד ומרכזי מ"הלימוד", וחלקם אף היו תנאי להמשך חברות בקבוצה. בין הניסויים מופיעים ניתוק קשר עם חברים מהעבר, שקרים מכוונים לאנשים זרים, שינוי אורחות חיים קבועים והתנכרות הדדית (ר' מסגרת). חניכים שרצו להצטיין החלו לגדוש את סדר יומם בניסויים. ספרא אומר היום כי הניסויים הוצעו לחברים כדרך נוספת, לא מרכזית, של לימוד עצמי. באחד מדפי המשימות של הקבוצה שנשמרו אצל אלי מופיעה הנחיה בזו הלשון: "יש לקיים באופן מדוקדק כל אחת מההוראות לניסויים בין מפגש למפגש".

איך זה עובד

הנה מקצת הניסויים שמפורטים ביומן:

התנכרות. "היה לי חבר ילדות", אומר אלי, "היינו חברים טובים. יום אחד הוא עבר מולי ברחוב וקרא לי - אלי, אלי. עברתי מולו ולא אמרתי שלום. פשוט התעלמתי. דבר כזה עושה לך בפנים פיצוץ. זה היה מאוד קשה ועשיתי את זה הרבה פעמים".

חוק האחרת. פירושו, אפשר גם אחרת. "למשל, אם אדם רגיל לבוא ולשאול 'מה העניינים', יוסף ביקש להשתמש בביטוי אחר. אפשר גם למשל לצחצח שיניים בצורה אחרת".

אי ביטוי רגשות שליליים. אלי: "זה התחיל כניסוי והפך לאורח חיים. בהתחלה חושבים שמדובר ברגשות שליליים כמו כעס, שנאה. אבל בהמשך, מדברי יוסף , הבנו שהכוונה גם לרגשות חיוביים כמו שמחה, שלדברי הדוד יוסף גם הם רגשות שליליים".

ניתוק קשרי עבר - עם חברי ילדות, ידידים מהצבא.

שקרים מכוונים. מדובר בניסוי שבו מתבקש החניך לתכנן ולבצע שקר. אלי : " למשל, נכנסתי לחנות מצלמות בירושלים והמצאתי סיפור שלם שאני מתעניין במצלמה וכד'. אחרי תרגיל כזה אתה מרגיש מאוד לא טוב עם עצמך. לדברי יוסף, כך אתה לומד על עצמך. בדו"ח שצריך להגיש בכל מפגש היינו צריכים לרשום שלושה שקרים ששיקרנו ביום-יום".

שלוש נקישות. לפני כל דיבור - שלוש נקישות בלשון. המטרה: להתרגל לא לדבר בספונטניות, לחשוב לפני שמדברים. אלי: "היום אני יודע שחלק מהתרגילים לא היו במסגרת הלימוד על עצמך, אלא נועדו לתרגל אותנו בשמירת סודיות . תורגלנו לא לדבר באופן ספונטני, לא לדבר דברים מיותרים, למדנו לשקר , ניתקנו קשרים עם חברים. באותה תקופה היתה לי חברה, זו היתה האהבה הראשונה בחיי. כל הזמן הסתרתי ממנה דברים ובסוף נפרדנו".

הפגנת חוסר עניין. חניך שמספרים לו סיפור או רכילות, קוטע את הדובר ואומר: "זה לא מעניין אותי בכלל." ביומן מצוין שיש לעשות את הניסוי הזה פעם ביום.

מלבד הניסויים ומלבד הפגישה השבועית היתה מתקיימת פעילות בחוליות. כל חוליה מנתה 5-7 חברים והיה עליה לבצע משימה. אלי: "פעם הלכנו לכותל , ישבנו שם ישיבת 'משך' וכל אחד התמקד בנקודה מסוימת אבל היה ער למתפללים ולכל מה שקורה מסביב. המטרה היתה שלא ירגישו בפעילות שלנו. פעם הלכנו בטור בסימטאות העיר העתיקה, המטרה היתה שלא ירגישו שאנחנו הולכים ביחד. היה גם תרגיל שבו כל חוליה הלכה להיפגש עם איש רוח. חוליה אחת הלכה לפרופ' ישעיהו ליבוביץ, החוליה שלי נסעה לרחובות, לפגישה עם ס. יזהר , שמאוד לא אהב את כל הסיפור. היו בלי סוף תרגילים ומשחקים עם מספרים. הקטע עם המספרים היה קשה להבנה. התעסקנו במספרים מה שיותר זמן, כל יום".

ופעמיים בשנה, בסוכות ובפסח, היו כל החברים ובני זוגם יוצאים למחנה של 5 ימים בטבע. המחנה הוקם בחירבת עלקת, כ-3 ק"מ מצפון-מזרח לצומת שער הגיא . בחורבה עצמה הוקם המטבח וחדר הפגישות ובשטח הוקמו אוהלי ענק. אלי: "היינו הולכים ביום ובלילה, בשטחי בר על ההרים. בהליכה עשינו קשב, הקשבנו לגוף שלנו, למחשבות שלנו, לסביבה, לציפורים ולמראות. הכוונה היתה ליהנות, אולם בראש וראשונה להיות במודעות. תוך כדי הליכה היו כל מיני תרגילים, הלכנו בצורה מסוימת והזזנו את האגן מצד לצד, והיה תרגיל שתוך כדי הליכה כולם נעצרו בבת אחת וכל אחד קפא בתנוחה שבה היה, ואז ביצענו קשב".

ב-1980 כאשר כולם ישבו בחירבה, נכנסה לפתע אחת החברות שחזרה מטיול לבדה בהרים, צעירה בת 20 שגדלה בקיבוץ והצטרפה לקבוצה בירושלים. אלי: "היא התחילה לתאר חוויה שעברה עליה, שהיא הרגישה שהרחם שלה נפתח, שרוחות נכנסים, אמרה שהיא מרגישה דברים מוזרים. בחורה נורמלית, ופתאום היה שיבוש. היא סיפרה דברים מוזרים. זה נראה לי כאילו שהיא השתגעה. החברים לא עשו כלום בנידון. הדוד יוסף אמר שהיה לה רגע נדיר של התגלות. לי כל הסיפור הזה הדליק נורה אדומה". לדבריו של אלי, אותה הבחורה שוב עברה משבר קשה כעבור שנים, בנאות סמדר , והחברים בקיבוץ סגרו אותה בדירתה ושמרו עליה בתורנות.

באמצע 1981 יצאו כולם לניסוי עירוני, קצתם לרחוב דיזנגוף בתל אביב ואחרים ביצעו אותו בירושלים, ברחוב יפו. אלי: "היינו כ-30 איש, בשתי קבוצות, ואני הייתי בקבוצה של דיזנגוף. הניסוי הזה היה תנאי להמשך חברות בקבוצה. כל אחד היה חייב ללכת עם שלט ברחוב, ועליו נכתב: 'אני... בן ... נוכחתי לדעת כי מצבי הנוכחי, אין בו שום סיכוי של התפתחות. לאור היווכחות זו ברור לי כי עלי לעשות כל מאמץ כדי להשביח את מצבי, עד שאהיה באהבה לעצמי, לרעי ולכלל'. הלכתי ובכיתי מהתרגשות. היו כל מיני תגובות מהאנשים ברחוב. היו שרצו לתת כסף, מישהו צייר אותי הולך עם השלט ובוכה ונתן לי את הציור".

מתוך הדו"ח על הניסוי, ביומן: "ההתרגשות תפסה אותי בקו חמש, בדרך לכיכר, פתאום הרגשתי כיווץ בבטן ואיך מתגברות דפיקות הלב. רות הלכה ראשונה. היא אכלה הרבה ביקורת, וסקרנות, ולעג... ראיתי שאני נמצא בלב לבו של הנהר הצר שקרישנא-מורטי מדבר עליו... תגובות כמו - 'תראה, זה רק תחילת הקיץ ותראה מה החום עושה לאנשים'. במשך כל הדרך כמעט, דוק של דמעות מכסה את עיני ואני תוהה אם רות רואה ואם האנשים רואים... אני מרגיש את הרגשת הלבדיות , הנה אני מוקף כל כך הרבה אנשים ואני לבדי... עולה המחשבה שהנה זה מצבי... מסתכל על פרצופים של אנשים בוהים, מעוותים פניהם, מדברים, מצחקקים , מעירים, וכאילו שזה לא נוגע בי... חושב שהנה הגעתי לרגע כזה ורואה את הדימוי של אפס..."

לאחר החזרה ממחנה סוכות בחירבת עלקת, בסוף 1981, נתקף אלי התקף פסיכוטי. אלי: "אתה מרגיש שהמוח שלך הולך ונסחף, מחשבות מתרוצצות בראש ללא הפסקה . גרתי אז עם חוה וסמדר מהקבוצה, והן הרגישו שמשהו קרה לי. יוסף אמר - 'יש רגעים בחיים של בן-אדם שקורה משהו מאוד מיוחד וזה נקרא רגע, אבל המחשבה מעצימה אותו. הרגע הוא רגע מיוחד של הארה, של הבנה'. בדיעבד אחד החברים סיפר לי שנשתבשה עלי דעתי והם לא ידעו מה לעשות. הייתי ללא טיפול והמצב הלך והחמיר. אני חשבתי אז שקורה לי משהו נפלא, אבל בעצם הלכתי וירדתי מהפסים. באיזשהו שלב עזבתי הכל ונסעתי להורים. באתי הביתה ואמרתי לאבא שצריך להציל את העולם, דברים כאלה. ההורים לקחו אותי לרופא, שהפנה אותי מיד למחלקה לבריאות הנפש, בקופת חולים. יוסף והקבוצה בכלל לא התעניינו במצבי, ואחר כך יוסף אמר לי שפיזרו את הקבוצה ואין לי לאן לחזור".

"היתה לי תקופה איומה של שנה וחצי דיכאון וטיפול תרופתי, ודווקא אותם חברים מהילדות שבמסגרת הניסויים (בקבוצה) התנכרתי להם וניתקתי איתם קשר, הם אלה שבאו ועזרו לי וסידרו לי עבודה. הקשר לקבוצה היה כל כך חזק שבהמשך הצטרפתי שוב ליציאות לחירבת עלקת, ובסוף שנות השמונים אפילו חזרתי לפגישות. אחרי שלוש פגישות עזבתי".יוסף ספרא אומר כי אלי סבל ממשברים פסיכולוגיים בילדותו, והוא עוין את הקבוצה משום שסירבו לקבלו בחזרה.

בשנות השמונים גדל מספר החברים לכ-100 איש. הוקמה סדנת אמנות באזור התעשייה בירושלים ובה הכינו עבודות עץ. החברים עבדו בסדנה בשעות הפנאי . ב-1987, כניסוי, פיזר ספרא את הקבוצות של יום ג' ויום ד', למשך שנה. באותו זמן הושקע כל המאמץ בקבוצות החדשות. בתום השנה שבו כולם והתכנסו . חוה, הבחורה שאלי פגש בחנות הספרים, עזבה ועברה לגור בתל אביב.

התאבדות מסתורית
ב-31 בדצמבר 1987 לפנות בוקר, בחדרו בקיבוץ בעמק יזרעאל, התאבד בירייה ש', בן 29. ש' היה יוצא סיירת מטכ"ל, אחד מארבעה חיילים לשעבר ביחידה שהצטרפו לקבוצה של ספרא בירושלים.

פרנסיס יואלי מקיבוץ מעוז חיים היתה בזמן האירוע מרכזת המחלקה האחראית על הטיפול בנפגעי כיתות בתק"ם, ובדקה את המקרה בעזרת זאב יהלום מקיבוץ נתיב הל"ה. יואלי: "מיד לאחר ההתאבדות התחלנו לחקור על הקבוצה של ספרא, אבל יוסי עמיר, שהיה מנהל המחלקה לחברה בקיבוץ הארצי, הפסיק פתאום את החקירה. עד כמה שהבנתי, ההוראה באה מלמעלה, מגורמים בכירים בצבא. יוסי אמר לי כי החקירה תימשך על ידי גורמים בצבא ועל ידי המשטרה ".

לפי העיתון "קיבוץ" (גיליון 15.3.89), טענו קרובי משפחתו של ש' כי ההחמרה במצבו הנפשי של ש' חלה משום שנודה מן הקבוצה, וכי אנשי הקבוצה שידעו על חומרת מצבו לא סיפרו על כך למשפחה "כדי לשמור על החשאיות של מה שקורה בקבוצה". אנשי הקבוצה אמרו אז בתגובה: "כשגילינו את מחלתו לא נידינו אותו, להיפך - עשינו כמיטב יכולתנו לעזור לו".

זאב יהלום מהתק"ם: "במשפחה של ש' טענו שבגלל הקבוצה הוא התאבד, אבל אני לא הצלחתי להגיע למסקנות חד-משמעיות. היה לי עימות מילולי קשה עם הגיס שלו, בזמנו, שחשב שאני לטובת הספראים. כעבור זמן מה באתי למצוא את התיק שהכיל את כל החומר על אנשי ספרא ופרשת ההתאבדות של ש', במשרדי בתק"ם . התיק נעלם". יוסף ספרא אומר כי ש' עזב את הקבוצה עשרה חודשים לפני שהתאבד, ושסבל מטראומה בעקבות שירותו הצבאי בלבנון, שם נאלץ להרוג מחבל בקרב פנים אל פנים. עוד אמר ספרא כי איש מחברי הקבוצה לא שהה במחיצת ש' ערב מותו (בכתבה ב"הקיבוץ" מוזכרת הגרסה ששניים מחברי הקבוצה ישבו עם ש' בחדרו , ערב מותו), מפני שאביו וגיסו מנעו מחברי הקבוצה לדבר אתו.

יוסי עמיר , שטיפל בפרשה וגם היה מורו של ש' בקיבוץ, אינו מקבל את סיפור הטראומה . "היו סיבות רבות לכך שהפסקנו את החקירה בפרשת ההתאבדות. בין השאר משום שהיה מדובר בקבוצה של ארבעה יוצאי סיירת מטכ"ל, והיתה לכך תהודה חזקה בצבא, וגם מכיוון שהמשפחה ומשטרת ישראל נכנסו לתמונה. אותה חבורה של יוצאי סיירת, באיזושהי דרך הם הפכו את יוסף למין גורו, למרות שיוסף היה מנהיג שעשה את כל המאמצים לא להיתפס חלילה כגורו".

היסטריה
את עדותו של אלי ואת יומנו, ואת הפרטים הידועים על התאבדותו של ש' , הבאנו אל הפסיכיאטרית ד"ר רוחמה מרטון, יו"ר עמותת רופאים לזכויות אדם.

לפי יומנו של אלי, איך היית מגדירה את מצב התודעה שבו הוא היה נתון , בזמן מפגשי הקבוצה והניסויים? ד"ר מרטון: "על סמך הכתוב ביומן, נראה שהוא היה במצב שונה של תודעה, כמו במצבי היסטריה שונים. זה מצב דומה למצב היפנוטי. כשאתה רוצה להכניס בן-אדם למצב היפנוטי אתה אומר לו - תרכז את המבט שלך בזה, ומראה לו חפץ כלשהו. זה דומה למה שנעשה במעמד ה'משך', אצל הספראים. זה מצב כמו היפנוטי, שבו רמת הביקורת העצמית זעירה עד אפסית". וקל להשפיע על אדם במצב כזה, כמו על מהופנט? "בהחלט. מסרים שמוחדרים למוח בשיטה זו קשה מאוד להיפטר מהם. מביאים את המתנסה למצב של ניתוק/הפרדה. הניסויים של הקבוצה נועדו ליצור ניתוק מכל רגש, גם חיובי. המצב הזה מכונה 'דיסוציאציה', והוא המצב היסודי של היסטריה. אתה יוצר אדם שבור, בעצם לא-אדם". "תרגיל השפלה, כמו התרגיל ברחוב דיזנגוף, שמתואר ביומן של חבר הקבוצה , הוא אמצעי יעיל במידה יוצאת מן הכלל לשבירת הרצון, כמו טירונות קשוחה . ניסויים אחרים שהם עשו, כמו הימנעות מביטוי רגשות, אי-התערבות, התנכרות למכרים, הם שבירת הרגלים, שבירת אסוציאציות. גם הניסוי שנקרא חוק ה'אחרת', כלומר עשיית פעולות יום-יומיות בדרך אחרת, הוא מכשיר לשינוי האסוציאציות. דברים גדולים נשברים באמצעות השפלה, דברים קטנים נשברים על ידי תרגול חוק ה'אחרת'. הכל נועד לפרק את האישיות".

וכשהיא מפורקת, מה קורה? "אפשרות אחת היא שיש התפרקות מלאה או כמעט מלאה של האישיות, זה מצב פסיכוטי. אפשרות שנייה היא שלא נוצר מצב פסיכוטי, אלא מצב קיצוני של קבלה. המתחנך מוכן עכשיו לקבל את הזהות הקבוצתית והמנהיג". יש דרך לדעת מראש מי מקרב צעירים המצטרפים לקבוצה מועד לפגיעה נפשית כתוצאה מהפעילות בה? "אין כל דרך לדעת זאת, כפי שאי אפשר לדעת מראש על חייל בצבא, שהוא מועד ללקות בהלם קרב. החוויה הנפשית הקשה זהה בשני המקרים. הניסויים והלימוד הם במקרה זה כמו טראומת מלחמה בשביל המוח".

אנחנו לא כת
העימות בין מערכת הערכים השלטת בחברה לבין רעיונות חברתיים/דתיים אוונגרדיים מלווה את התרבות האנושית מראשיתה. מדינה דמוקרטית נוטה לאפשר את קיומן של קבוצות שונות ומשונות על אדמתה בכמה תנאים, ובהם שמירה על החוק ואי-הסתכנות של מצטרפים לקבוצה, בעיקר אם הם קטינים. ועדת החקירה לבדיקת הכיתות הגדירה את התנאים הללו "שיווי המשקל העדין שבין פלורליזם דינמי לבין מספר מצומצם של ערכים משותפים המאפשרים את קיומו".

מובן שאין אחידות דעים סביב הגדרתם של הערכים הללו. אין זה פלא לכן שמרגע שפניתי לקיבוץ נאות סמדר בבקשת תגובה על הטענות נגדם, הוצפה המערכת בפניות מאורגנות של שוחרי ליברליות, שביקשו לשכנע שהקבוצה סובלת מרדיפה על לא עוול בכפה.

קיבוץ נאות סמדר הוא קיבוץ מצליח, והישגיו בולטים במיוחד על רקע מצבם העגום של כמה מקיבוצי הסביבה. הסוכנות היהודית , התק"ם, המועצה האזורית חבל אילות - כולם פנו באמצעות נציגיהם וביקשו לגנוז את הכתבה. אבל לא רק גורמים רשמיים פנו ל"הארץ". שלוש חוות דעת הופנו אלינו באמצעות חברי הקיבוץ. פרופ' י. לומרנץ, ראש מכון הרצג באוניברסיטת תל אביב, מסביר באחת מהן במכתב אישי (!?) ליוסף ספרא שה"ניסויים" שתוארו לפניו "אינם נראים לי כלל וכלל כמשהו שיכול לסכן, אלא ברוב המקרים להועיל". אלא שהניסויים שמפרט פרופ' לומרנץ במכתבו אינם הניסויים המפורטים בכתבה זו.

חוות דעת וולונטרית נוספת שלח לנו ד"ר משה טלמון מהרצליה, האומר כי בלי קשר לעבודתו הקלינית, הוא זכה להכיר את רוב חברי קיבוץ נאות סמדר , ולמיטב ידיעתו אין שום ביסוס מדעי לטענה שה"ניסויים " שהם עורכים קשורים איכשהו לגרימת התקף פסיכוטי.

חוות הדעת השלישית היא של פרופ' בן-עמי שרפשטיין, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. במכתבו לספרא מביע פרופ' שרפשטיין את הערכתו למכון לאמנויות שהקים ספרא בראש פינה. עיון במכתב מגלה כי הוא נכתב ב-1974, שנים רבות לפני הקמת הקבוצה בירושלים, שנים רבות לפני המעבר לנאות סמדר, שנים רבות לפני שעולמו של אלי התמוטט עליו.