חייו ומותו של יורם שחורי

מאת רונן ברגמן

פורסם בעיתון הארץ בתאריך- 7/2/97

הוא היה אדם מיוחד: אידיאליסט, חבר נאמן, שוחר שלמות. בארבע השנים האחרונות ניסה יורם שחורי לממש את עצמו בקיבוץ נאות סמדר בערבה. מה בדיוק קרה שם? כמו מקרים אחרים בחיי הקבוצה המסוגרת של יוסף ספרא, גם את הפרשה הזאת מכסה ערפל סמיך

לפני שבועיים נערכה באילת הלווייתו של יורם שחורי, בן ,36 אשר נמצא תלוי על עץ בשטח המכונה "אזור ההתבודדות" בקיבוץ נאות סמדר בערבה. יורם שחורי היה חבר הקיבוץ, אחד מחסידיו של יוסף ספרא. בהלוויה אמר אחד מחברי הילדות של שחורי, עופר פלג: "יורם היה החבר הכי טוב שלי, והיו כאן בהלוויה עוד כמה אנשים שיורם היה החבר הכי טוב שלהם . את אף אחד מאיתנו המוות הטראגי שלו לא ממש הפתיע. כבר כמה שנים שאני מכין את עצמי להודעה הזאת. עמדנו מנגד, חיכינו שהדברים יסתדרו מאליהם. הם לא הסתדרו. "יורם, רק לפני שנים ספורות הסעתי אותך לנאות סמדר . בשער הקיבוץ, כשירדת מהמכונית, לפני שסובבתי את ההגה לחזור אמרתי לך: אתה יודע, נראה לי שיש במקום הזה אושר גדול. לא ידעתי כמה טעיתי. לא יכולתי לדעת שתקוות גדולות יתנפצו לרסיסים ושתשאב מהמקום הזה מנה ענקית כזאת של ייאוש".

הנסיבות המדויקות של המוות לא יתבררו כנראה לעולם. הגופה הועברה למכון לרפואה משפטית אך אריה, אביו של הנפטר, לא אישר לנתחה. פרופ' יהודה היס , מנהל המכון לרפואה משפטית: "ציינו במפורש בדו"ח הבדיקה שלנו, כמו במקרים דומים, כי ללא נתיחה אין אנו יכולים לקבוע בשום צורה את סיבת המוות . מבחינתי, מותו של האיש הזה היה יכול להיגרם מסיבה אחרת לחלוטין ולא מהתלייה. ערכנו רק בדיקה חיצונית". אבל משטרת ישראל העבירה לעיתונות ידיעה הקובעת כי שחורי התאבד. היס: "משטרת ישראל סוברנית לומר מה שהיא רוצה. אני לא יכול לקבוע ממה הוא מת".

א', איש עסקים ממרכז הארץ, הכיר את יורם שחורי מילדותם המשותפת בנתניה ושיחזר באוזנינו את העובדות הביוגרפיות העיקריות הידועות. יורם נשלח לקיבוץ מעוז חיים לאחר שהוריו התגרשו וגדל שם במשפחה מאמצת. בצבא שירת בחטיבת גולני, היה סמל מחלקה והשתחרר בדרגת סמ"ר. חבריו תיארו אותו תמיד כנאמן במידה קיצונית, בעל רצון עז לעזור ומרץ בלתי נדלה. הם גם זוכרים שהיתה בו עצבות וחוסר יציבות. עופר פלג, ביוכימאי מגבעתיים: "אני הכרתי את יורם ב-1983 כאשר ביקש להתחבר לגרעין סטודנטים שהקמנו לשם התיישבות בהיאחזות פלך, בגליל העליון. יורם התאהב בנוף ויום אחד הופיע, דפק על הדלת וביקש להצטרף. בסופו של דבר, אחרי תקופת ניסיון, הוא לא זכה באסיפה ברוב הדרוש כדי להתקבל. אני חשבתי שזה לא הוגן ופרשתי משם יחד איתו, לאות מחאה". אחרי האכזבה הזאת עסק יורם שחורי בחקלאות כשכיר, בבני עטרות ובפצאל , ומשם יצא לטיול ארוך באלסקה. כשחזר עבד בחנות ספרים ופתח עם שותף עסק פרטי לספרים משומשים ברחוב נחלת בנימין, אלא שעיריית תל אביב קבעה כי מכירת ספרים אינה אומנות ואסרה לעסוק בכך בחוצות.

פלג: "יורם היה במצב רע מאוד. באותה תקופה הוא גם נפרד מחברתו דינה וגם הפך למשך כמה לילות להומלס של ממש, בגלל חוב כספי על הספרים. הוא התגלגל לפרויקט ההומלסים של תל אביב אבל לא היה חסר-בית טיפוסי אלא טיפל בהומלסים האחרים". בתמורה סידרה לו העירייה דירת חדר ליד התחנה המרכזית הישנה. באותה תקופה החל שחורי מבקר בחוגים שניהלה רות מכלוף, חברת הקבוצה של יוסף ספרא, בדירה ברחוב ביל"ו.

נזכר א': "יורם דיבר אז על האנשים האלה בהתרגשות עצומה, אמר שהמפגש איתם מעשיר אותו ונותן לו המון. אני אף פעם לא התלהבתי מקבוצות כאלה אבל באותה תקופה, כשלא הכרתי אותם, חשבתי שאם טוב לו איתם, אז גם אני בעד". אחרי שנה של השתתפות בשיעורים בתל אביב, בהדרכתה של רות מכלוף, קיבל שחורי את הבשורה שהוא מועמד לחברות בקיבוץ. זה היה ב-93'. "אין לך מושג עד כמה הוא היה מאושר", אומר א'. זו היתה מין העלאה רצינית בדרגה בשבילו והוא היה מבסוט עד הגג. הוא גם רצה לשתף אותי והזמין אותי לבקר אותו שם . באתי וקצת נדהמתי. התברר לי ש'מועמדות' פירושה מגורים למשך חצי שנה באוהל מרוחק מהיישוב, באמצע המדבר, בחורף. זה היה בתנאים יותר גרועים מטירונות גולני, עם הרבה עקרבים אבל עם המון מצב רוח טוב, כי הרי הוא כבר בסטטוס של מועמד, ואפילו נתנו לו להשתתף בערבי הלימוד עם יוסף ספרא בכבודו ובעצמו. ביום יורם היה עובד עבודת פרך בתמרים או בגידולים אחרים שהם ניסו".

גדעון כץ: "אני מכיר את יורם מגיל שלוש והיינו חברים טובים מאוד כל השנים. כאשר התחיל הקשר שלו עם ספרא הוא היה בתקופה נוראה, וסיפר לי שהקשר הזה נותן לו משמעות לחיים. היה קשה להבין מהי בדיוק התורה שלהם , וכששאלתי אותו הייתי מקבל תשובות מאוד לא-ברורות. כשעבר לנאות סמדר תיאר בהתחלה את החיים שם בצבעים מופלאים, אמר שמצא לעצמו מקום ונחמה. אני לא באתי לבקר אותו בקיבוץ, כי הבנתי ממנו שביקורי חברים מהחוץ לא ממש יועילו למעמדו שם".

א': "אני הייתי בא לבקר את יורם בתדירות גבוהה מדי לטעמם של חברים בקיבוץ. כמה מהם לא אוהבים זרים. בכלל, מעט גורמים חיצוניים באים לבקר שם. יורם הסביר לי שכל חבר קיבוץ חייב לקבל אישור על כל ביקור. אני הייתי בא בדרך כלל בימי שבת, זו החגיגה הגדולה שלהם. הם לובשים לבן ורוקדים ריקודים סוריאליסטיים. הייתי נטרף מהאופן שבו כולם התנהגו, כולם בצורה זהה לחלוטין. ממש קופי אחד של השני. "מיורם שמעתי גם כל מיני סיפורים מבולבלים על הניסויים שהם עושים. תוך חצי שנה עם קבוצת ספרא החבר שלי יורם, שהיה הר אדם, ענק, בריון קשקשים , סוס של ממש, איבד עשרות קילוגרמים ממשקלו. בביקורים שלי הבחנתי גם שהם די מקפידים על ניתוק מהסביבה החיצונית, אין עיתונים, אין רדיו. לכאורה יש מכשיר טלוויזיה במועדון ומי שרוצה יכול לעשות מינוי על עיתון אבל מיורם הבנתי שלא טוב לנהוג כך".

לאחר תום תקופת הניסיון והמגורים באוהל עבר שחורי ל"יעלון", קבוצת צריפים קטנים, במרחק קילומטר בערך מבתי המשק. צריפים אלה משמשים מגורים חליפיים עד בניית בתים נוספים במשק עצמו. ביעלון הכיר את דורית בן-דרור וזמן קצר לאחר מכן נשא אותה לאשה. זו היתה החתונה הראשונה בקיבוץ " נאות סמדר" והיא נחגגה גם בטקס יהודי רגיל וגם בטקס מיוחד לקבוצה. הקשר בין דורית ויורם נראה מתחילתו מוזר, בעיני חבריו של יורם. גדעון כץ: "ליוויתי את השניים לרבנות, לצורך רישום נישואין, ואני זוכר שכבר אז, בינינו, יורם לחש לי שהם לא ממש מסתדרים." א': "כשהוא סיפר לי על עימותים בינו ובין שאר הקבוצה שאלתי אותו באיזה צד אשתו והוא הבהיר שהיא בצד של ספרא, מכורה לעניין. הם נפרדו והוא חזר לגור ביעלון".

חבריו של יורם אומרים כי בתחילת מגוריו בנאות סמדר היה מעין מורד במוסכמות של המקום. א': "בהתחלה הוא היה משחק אותה גיבור, השוויץ שהוא יוצא וחוזר לקיבוץ מתי שבא לו. אחר כך התחיל לדבר כמוהם, דיבור רך כזה . אמר שהכל בסדר, איזה כיף לו, כמה נעים וטוב לו". עופר פלג: "לפני כשנתיים ומשהו שירתתי במילואים באזור אילת. התקשרתי ליורם ואשתו אמרה משהו מוזר על איזו בעיה שיש איתו. נסעתי מיד לבקר והוא סיפר לי שהוא קורא מחשבות , שומע מה אנשים אומרים לו עוד לפני שהם באמת מבטאים את זה והסביר שזה דבר שעשוי לקרות כשמגיעים לרמה רוחנית גבוהה. אני אמרתי לו שלדעתי הוא סובל מפרנויה או הפרעה נפשית אחרת וצריך לקבל טיפול. יורם השיב שהוא יודע שהרפואה רואה בתופעה שלו הפרעה נפשית אבל אצלם בקבוצה לא חושבים שצריך להתנגד לעניין על ידי תרופות אלא ללכת עם זה וללמוד את זה ועל ידי כך להתמודד".

ד"ר שלום ליטמן: "זו קביעה מאוד מסוכנת, לומר לאדם עם הזיות על קריאת מחשבות 'ללכת עם זה'. זו ממש סכנת נפשות לתת לאנשים לקבל החלטות בעקבות כל מיני קולות שהם שומעים. סכנה גם לאדם עצמו וגם לסביבה שלו".

קריאת המחשבות היתה רק רמז לבאות. א': "לפני כשנה, לאחר שלא שמעתי מיורם תקופה ארוכה, התקשרה אלי פתאום מספר שתיים בקיבוץ, רות מכלוף, ומספרת לי שיורם לא מרגיש כל כך טוב, שהוא קיבל מכת שמש ושבינתיים הם מטפלים בו ודואגים לו וכל הזמן יש איתו מישהו. באופן הזה היא ניהלה איתי כמה שיחות וביטאה רצון ברור מאוד שאני אקח את יורם. אמרתי לה שהם צריכים לדאוג לו לטיפול רפואי ובסופו של דבר היא פשוט הודיעה שהם מעבירים אותו אלי. הם באמת הביאו אותו למקום לא רחוק מהבית שלי, הוא התקשר אלי מטלפון ציבורי ואני אספתי אותו. כשראיתי את מצבו קיבלתי הלם. הוא פשוט השתגע. לא היה בכלל בפוקוס. כל הזמן הסתובב בבית הלוך וחזור, דיבר אל עצמו משפטים סתומים ושאל מדי פעם מתי רות באה כי היא הבטיחה שתבוא. שלוש יממות לא נרדם, אמר שהוא לא יודע מה קורה לו, שעות ישב בשירותים וכשיצא תמיד שאל אם רות כבר באה. לא רציתי לצער אותו אז לא אמרתי מלה אבל באותם שלושה ימים גברת מכלוף התקשרה אלי כמה פעמים וניסתה לשכנע שאשאיר אותו אצלי , שיותר טוב לו איתי, רק שלא יחזור לקיבוץ. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו והוא אישפז את עצמו במחלקה פסיכיאטרית בבאר שבע".

רות מכלוף טוענת שלפחות שלושה פרטים מרכזיים בתיאור של א' שקריים לחלוטין, אך נמנעה מלומר אלו פרטים בדיוק.

בתחנה המרכזית של באר שבע, במקרה, פגש יורם את חברו גדעון כץ: "יורם הסתכל עלי במבט אטי, אטום ולא ממש הכיר אותי. אחר כך אמר רק 'אני פה' והשתתק. אחרי הטיפול שם הוא התארח אצלי שלושה ימים, בתל אביב. היה גמור לגמרי, לא הפסיק לשמוע קולות בתוך הראש. ממש פחדתי ממנו. דיברנו על התרופות שנתנו לו בסורוקה והוא אמר שהחליט לא לקחת אותן. רוב הזמן ישב ובהה, ובסופו של דבר נסע חזרה לנאות סמדר. מאז פגשתי אותו עוד כמה פעמים והוא היה לכאורה בסדר גמור, מעודד וממוקד. אמר שהוא עדיין שומע קולות אבל שהוא כבר לא מתנגד להם אלא הולך איתם, כדבריו".

א' סיפר אז על פרשת שחורי לנורית רמון, מתאמת המידע המחקרי בוועדה הממלכתית לחקר הכיתות. רמון: "בעקבות פרסום התחקיר הקודם במוסף 'הארץ' רצו אנשי ספרא להראות לכולם עד כמה הם נחמדים ובלתי מזיקים וניסו לשכנע אותי לבוא לביקור. אגב שיחה עם רות מכלוף העליתי את הנושא של יורם שחורי, ומיד הם הביאו אותו לטלפון והוא הכחיש את כל מה שסיפר לי חברו, אמר שלא היו דברים מעולם וגם הביע נכונות לבוא לירושלים לפגוש אותי ולשכנע אותי . לי הפגישה הזאת לא היתה מאוד דחופה אבל הוא יצר איתי קשר ביוזמתו כמה פעמים ודחף לקיומה. בסופו של דבר נפגשתי איתו בבית קפה עטרה". בפגישה הציג יורם שחורי לרמון שורת שאלות וסירב להגיב על כל שאלה שניסתה לעסוק במצבו או בטקסים הפנימיים בנאות סמדר. שניהם הקליטו את השיחה. כשרמון שאלה על המשבר הנפשי שעבר ענה שחורי: "בואי לא נתמקד בזה. לא באתי בשביל זה לכאן. מה שמעניין אותי הוא מה מביא אותך לתוך העניין הזה, של הכתות? את עוקבת הרבה זמן אחרי יוסף ספרא. את בטוחה שאין לך שום עניין אישי איתו?"

רמון: "כמו בסיטואציות שפגשתי בכיתות, גם יורם היה מתוכנת, מדקלם, כאילו מישהו תידרך אותו קודם. שוב ושוב חזר על אותה גרסה, שמעולם לא היתה לו התמוטטות, שכל הסיפור של החברים על משבר נפשי עמוק הוא שקר וכזב, לא היה ולא נברא. פעם אחת, מיוזמתו, ערך ביקור שגרתי בבית החולים סורוקה. זה הכל".

א': "באותו לילה שבו הזכירה נורית את שמו של יורם, בשיחה עם מכלוף, הוא פתאום מופיע אצלי בשתיים בלילה וצורח עלי. בפעם הראשונה בחיים שלי שהוא מרים עלי קול: איך אני מעז לגלות דברים, באיזה רשות אני עושה את זה, תאר לך שאני הייתי עושה לך את אותו הדבר. איך אתה מטיח האשמות כאלה כלפי הבית שלי. ימים אחדים לאחר מכן הוא הופיע אצלי עם טייפ וסיפר לי שביקשו ממנו בקבוצה להקליט אותי אומר שאני לא יודע כלום עליהם. אחר כך הוא ערך אצלי עוד כמה ביקורים כדי לוודא שאני באמת לא ממשיך את הטיפול בנושא. לא רציתי לפגוע בו ובמעמדו בחברה שהוא בחר לעצמו. הוא דרש ואני נעניתי. היום אני נורא מצטער שלא נהגתי אחרת, ואולי הייתי מצליח להציל אותו".

נורית רמון: "ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנותנת קרקעות ממשלתיות לקבוצות כאלה. אצלנו נתנו את מצפה הררית למדיטציה הטרנסצנדנטלית ואת מעלה צביה לאימן. לקבוצת ספרא נתנו את נאות סמדר . זו ממש שערוריה".

מאז הביקור האחרון אחרי אותה פרשה לא עמד כמעט יורם שחורי בקשר עם חבריו שמחוץ לקיבוץ. לפני כחודש וחצי, במפתיע, חידש את הקשרים. לפני ארבעה שבועות בילה אצל אחותו אביבה בקיבוץ מיצר ברמת הגולן ואחר כך נפגש עם כמה חברים בתל אביב ובהם דינה הופמן, שהיתה בת זוגו לפני ארבע שנים. בפגישות אלו אמר שהוא רוצה לעזוב את נאות סמדר.

שמואל הורוביץ הוא בעל נגרייה ותיק באזור התעשייה של אשדוד. יורם שחורי, שאותו כבר הכיר קודם לכן, ביקר אצלו שבוע לפני מותו כדי לבדוק אפשרויות עבודה: "היתה איזו כימיה בינינו", אומר הורוביץ. "הוא סיפר לי ששקל והתלבט הרבה זמן והחליט לעזוב את הקיבוץ. אמר שקשה לו שם, שהיחסים עם גרושתו גרועים, שהמקום כבר לא מתאים לו והוא מוכרח להתחיל מחדש במקום אחר. יורם ביקש רשות להשתמש בנגרייה שלי כסדנה לייצור תכשיטים ואני הסכמתי ואמרתי שישלם לי מה שהוא יכול, כשיוכל. השורה התחתונה היתה שסגרנו עסקה. הוא הודיע שיהיה איתי בקשר ויודיע לי מתי הוא מתחיל לעבוד".

גם רמי קליין, דוקטור לביולוגיה ימית, היה בין החברים שפגשו את יורם באותו ביקור אחרון שלו במרכז הארץ: "הפגישה היתה מצוינת", אומר קליין. "יורם היה די אופטימי ואמר שהוא מתכוון לעזוב את הקיבוץ".

גדעון כץ: "בזמנו לא התערבתי בבחירות של יורם. רציתי לעודד אותו בכל אור שהוא רואה בקצה המנהרה. היום אני חושב שאחד הגורמים שלא הועילו לו היתה העובדה שהוא התגלגל לקבוצה של ספרא. יורם היה אדם חלש, והעבודה הפסיכולוגית שהם עושים שם לא עזרה לו. הנוקשות וההיררכיה היקשו עליו מאוד. הוא היה אאוטסיידר מטבעו ובחברה כזאת זה בלתי אפשרי. הוא היה תקוע להם".

בשבת שעברה נסעתי לנאות סמדר. כל הניסיונות לתאם ראיון קודם לכן או לשוחח בטלפון עם רות מכלוף ויוסף ספרא לא הצליחו. כשהגעתי הוזעקה מיד מכלוף על ידי אחד מחברי המשק והתייצבה מולי בכעס. עם ספרא סירבה להפגיש אותי. עוד כמה מחברי הקיבוץ הצטרפו ומכלוף הודיעה כי היא מסרבת להתייחס לכל נושא הקשור במותו של שחורי: "זה האבל הפרטי, האינטימי שלנו. אין לנו שום רצון לחלוק אותו עם שאר העולם ולכן אין אנו מגיבים על שום שאלה בנושא. לעולם לא נוכל לדעת למה הוא עשה זאת, שהרי הוא לא השאיר מכתב". בהמשך אמרו מכלוף וחברי המשק האחרים כי לחברים של יורם, שתקפו את קבוצת ספרא, יש מניעים אישיים. איזה מניעים בדיוק? מכלוף: "אתה עיתונאי, תבדוק את זה בעצמך. אתה משמש כלי ביטוי לאינטרסים של אנשים שמשקרים ומפיצים עלילות ולא יודעים על מה הם מדברים. הרי הם אף פעם לא ביקרו כאן. חלקם היו כאן אבל לא ביקרו כאן". רות מכלוף המשיכה ואמרה כי עיסוק בפרשה עלול להיות בבחינת חילול זכרו של המת: "אי אפשר להבין את העניין בלי לעסוק בעבר הנפשי המורכב של יורם וזה יפגע בכבודו. הנה, הרי גם החבר שלו אמר בהספד שהם חיכו לזה כבר כמה שנים, אז איך אפשר לקשור את זה אלינו. מרגיז אותי גם העיסוק בנו כאילו שיש כאן יותר מתאבדים מאשר במקום אחר. גם בעיר מתאבדים, גם בצבא מתאבדים, גם בקיבוצים השכנים לנו, יטבתה ואילות, היו שלושה מקרי התאבדות בכל אחד".

מקיבוץ יטבתה נמסר כי רק אחד מבני המשק התאבד, לפני שלוש שנים, בעת שירותו הצבאי ובמקום שירותו. המקרה נבדק ונמצא קשור ישירות לשירות הצבאי. מקיבוץ אילות נמסר כי אחד מבני המשק התאבד, בתחילת שנות השמונים.

קיבוץ נאות סמדר שוכן על אדמות התק"ם ושייך לתנועה. הרצל סיני, הממונה על המלחמה בסמים, אלכוהול וכתות בתק"ם, אומר כי הגיעו אליו תלונות אנונימיות בקשר לפעילויות בנאות סמדר אך בהיותן אנונימיות אין הוא יכול לעשות דבר. שאלתי את דב הלמן, מזכיר התק"ם, אם התק"ם בדק אי פעם ביסודיות את הפעילות בקבוצה של ספרא. הלמן: "אנחנו קיבלנו את הקבוצה הזאת תוך כדי שיחה ודיאלוג וכמובן שלא יכולנו להיות אדישים כלפי כל מה שנכתב עליהם. חד משמעית הם היום חלק מהתנועה הקיבוצית ואנחנו לא מסכימים עם הדברים הרעים שנאמרו עליהם. יש להם ייחוד אבל אנחנו לא רואים כל בעיה בכך, ההיפך. את חוות הדעת השליליות, כולל אלו של המומחים, הייתי מסכם במלים 'לא רציני'". הלמן לא מצא לנכון להזכיר שתי עובדות. ראשית, העובדה שלפני עליית הקבוצה על הקרקע בערבה הוא עצמו, בתוקף תפקידו במועצה האזורית, הביע הסתייגות מהקשר איתה. הוא גם לא הזכיר כי בנו, הלל, הוא כיום חבר נאות סמדר. כאשר פניתי שוב להלמן ושאלתיו על כך אמר כי בנו הצטרף לקיבוץ זמן רב לאחר שהוא עצמו גיבש עמדה חיובית כלפי אנשי נאות סמדר וכי המחלוקת היחידה שהיתה לו אי פעם איתם היתה כספית ולא רעיונית.

בניגוד לדבריו של הלמן מאשרת מזכירת קיבוץ יטבתה באותה תקופה, שוש אורמיאן, כי דב הלמן, ממש כמוה, היה מהמתנגדים להתיישבות אנשי ספרא בערבה: "הספקות היו על רקע הנסתר והבלתי נגלה של הקבוצה. בתנועה הקיבוצית הכל כל כך ברור וגלוי ובאה קבוצה כזו שאצלה יש הרבה נסתר. מצד אחד הם אנשים מאוד איכותיים, מאידך היתה תחושה שיש להם קודים לא ברורים של התנהגות. הסיכום שלי הוא חיובי מצד בית הספר המשותף והקשרים האישיים שלי עם אנשים שם, אבל אני מוכרחה לציין שעד היום יש לי ספקות ותהיות על הבסיס של כל הנושא ומה הקטליזטור לכל הסיפור הזה".

ניסית לברר איתם את פילוסופיית החיים שלהם? "הם נתנו לי תשובות מאוד כלליות על אהבת הטבע ולא יותר מזה. כיישוב הם מאוד מעורבים במועצה האזורית ופעילים ותורמים. צר לי על אותו אדם שהתאבד. אני יודעת שזה לא המקרה הראשון וזה עוד יותר מחזק בי את התחושה שרב שם הנסתר על הנגלה".

רות מכלוף, דורית שחורי (לשעבר אשתו של יורם,) אביבה שחורי (אחותו) ואביו אריה סירבו לדבר בנושאים הקשורים בכתבה זו. במטה הארצי של המשטרה פועלת יחידה סמויה העוסקת בענייני כתות. דובר המשטרה לא אישר לאנשי היחידה להתראיין בנושא קבוצת ספרא ונאות סמדר. למרות פניות רבות, לא ניתן לי לשוחח עם יוסף ספרא.

בית הקברות של אילת שוכן בחלק העליון של העיר, במקום שבו נגמרים הבתים ומתחיל המדבר. לפני שבועיים ליווה שם קומץ חברים את יורם שחורי בדרכו האחרונה. גם כמה מחברי נאות סמדר, מרחק 40 דקות נסיעה משם, היו בין המלווים. מנהיגי הקיבוץ, יוסף ספרא ורות מכלוף, בלטו בהיעדרם.

כל הזכויות שמורות , "הארץ" © All rights reserved Haaretz