אתר המידע על כתות במדינת ישראל

מי אנחנו, מה אנחנו

מאת יוסף ספרא

פורסם בעיתון הארץ בתאריך- 23/2/96

אינני רוצה להיות גורו בעל כורחי. אינני סובל שמישהו ימשוך בחולצתי ויבקש עצה, הדרכה, הכוונה או כל קשקוש מהסוג הזה.

נתבקשתי על ידי חברי בקיבוץ לרכז במאמר מקוצר את אשר עשינו בעבר ועדיין עושים כיום בקיבוץ נאות - סמדר . "הרי אתה הוא 'גיבור' הכתבה", אמרו בהתייחסם לכתבה שמתארת במוסף עיתון זה את "הדוד יוסף" וכיתתו ("הכיתה של הדוד יוסף", מוסף "הארץ" 9/2/1996) ובכן, מאחר שאני הוא הנושא באחריות למעשי אינני בא בטענות ואינני מאשים את כל מי שנטל חלק ב"בלבול" שנוצר בכתבה, מפני שאין באפשרותי - מטבע הדברים - לראות את כל הגורמים, הנסיבות והסיבות שגרמו לכך. יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מאותם רבים, מכרים וזרים, שתבעו ותובעים את הבהרת העניין.

כמי שהיה בהכרח קרוב למאורעות מתחילתם, אנסה, כפי יכולתי ובהתאם לקוצר היריעה, להאיר את הסיטואציה כפי שהיא. ובכן, בתחילת 1977 הגעתי לירושלים. לאט לאט התקבצו בדירתי הזמנית מספר מועט של מכרים - ותיקים וחדשים - ואחת לשבוע התרחשו דיונים בנושאים שהעסיקו אותנו, כל אחד לפי תפיסתו הוא, נושאים שאפשר לכלול אותם בכותרת : מצבו של האדם, בארץ ובעולם, בתקופתנו ובמהלך ההיסטוריה.

הקושי בתחילה היה עצום. כל משתתף הביא עמו מכלול דעות שהתבססו על כתבים אלו ואחרים ועל השפעות של מומחים בנושא. כאשר החלה ההבנה המשותפת שלנו להתבהר נוכחנו שכדי לחקור את טבעו ומצבו של האדם עלינו להביא בחשבון שגם אנחנו בעצם מייצגים "אדם" זה שמדובר בו, ומכך מתחייבת בדיקת ולימוד עצמי של כל משתתף. הבנו שלימוד האדם את עצמו הופך להיות ממשי דרך התבוננות אקטיווית בעצמו תוך כדי היום-יום. דבר זה אינו מתאפשר דרך "סוכנים", ויהיו דבריהם "נכונים" ככל שיהיו. כי בהסתמכות על דברי אחרים אתה מבצע פעולה הפוכה, ובמקום לנוע לקראת היכרות קרובה עם עצמך אתה נסחף אל מסקנותיו של האחר ונלכד בחיקוי, בתלות וביצירת מתכונת רעיונית של "איך צריך להיות" לפי דעתם של אחרים, ומחמיץ את המחקר החי, האישי והבלעדי שלך אודות עצמך כפי שהנך בממש. זוהי התמצית היסודית של "הלימוד", כפי שקראנו לו בקיצור, ותמצית מהותית זו מלווה אותנו גם כיום.

אין כל אפשרות שדינמיקה עצומה כזו בחקירת האדם את עצמו, בעולמו של הפרט, "תתכווץ" כתורה זו או אחרת. זה כמו לכלוא ציפור דרור בכלוב של זהב. בהכרח היא תתנוון שם. החופש וחדוות הגילוי אינם ניתנים להיות כפופים לדוגמאות ולסמכויות "רוחניות", שכן זה עניין עדין וצנוע שמתרחש באדם בינו לבינו. זו האווירה שליוותה אותנו לאורך כל הדרך וכיום היא רגישה ומעודנת יותר, כאן בקיבוץ נאות - סמדר.

כבר בתחילה התברר הקושי בשיתוף פעולה בין בני-אדם ונוצרה מחויבות לבדוק את הנושא באופן ממשי ומעשי. התברר שחשוב ביותר שכל אחד ואחד בקהילה מעין זו יעמוד על רגליו שלו ולא יישען על "קביים" העשויים מחומרים רעיוניים של אחרים. העצמאות והבגרות של הפרט משמשים אבן בוחן לקיומה של קהילה לומדת. הלימוד אינו שינון של רעיונות. זהו מצב נפשי של היחיד שתוססים בו ערנות ועניין רב בכל מה שסובב אותו ביחסים עם עצמו, עם הזולת והעולם. ללא דעות קדומות ואמונות תפלות, ללא התבזבזות ברכילויות ובדיווח שלילי על אחרים וללא טקסים ופולחנים מכל סוג שהוא.

ובכן, איך כל זה התהפך על צירו בכתבה על "הדוד יוסף וכיתתו"? הכתבה מתארת "סוד" שנחשף ומתעלמת מכך שכבר באוגוסט ,1984 ב"כותרת ראשית", התפרסמה כתבה בשם "יוסף ספרא ובניו" ושם החלו הרמזים והתמיהות אם אנו כת ואם אני הוא ה"גורו".מאז תהו עיתונאים רבים והפכו בעניין זה, רובם השאירו את העניין בגדר של ספק. אולם השמועה עשתה לה כנפיים והכינוי הזה התעצם מעבר לכל פרופורציה. אנשים, בדרך כלל, נתקלים בכיתות ברורות , בעלות "תורה" מגובשת, שבראשן עומד ה"יודע", ה"מבין" או הקרוב ביותר להסברת אי-אלו מקורות. הם לא מכחישים את כיתתיותם, להיפך, הם מפיצים את התורה וסוגדים למי שמלמד אותה. מנשיקות בכף היד ועד לכפות הרגליים, במילוי הוראות בכניעה רבתי ובמאבק בלתי פוסק להתקדם ב"דרגות" אלו או אחרות. אתה יכול להתנגד להן, לזלזל או להיות אדיש, אבל הן ברורות ומובנות מאליהן בעצם קיומן. אולם כאשר אומרים לך שאין כאן כל "דרך" או "משנה " כלשהי ואין גורו או מנהיג, הדבר מעורר חשדות וחששות משום שבאמת אין אנו רגילים לתופעה כזאת.

אין כאן סכנה של "השתגעות" ומעולם לא התייחסתי כך אל אותו "אלי" שמופיע כקורבן מסכן בכתבה. "אלי" היה מתקשר אלי טלפונית כארבע פעמים בשבוע במשך יותר מעשר שנים לאחר עזיבתו, ותמיד התייחסתי אליו בכבוד ובחיבה. אולם עמדתי כסלע בפני בקשותיו לעצה אם להפסיק עם הכדורים שקיבל מהפסיכיאטר המקומי בעירו. זה הדבר שהציק לו יותר מכל והוא חשש להפסיק מתוך פחד שמא יחזור לאותו בלבול שתקף אותו באותם ימים. כל ההתייחסות שלו מאז ומתמיד העידה שהוא מעולם לא חצה את התלות בספרים ובמשחק של מורה ותלמיד ולא עזרו לי כל מחאותי והסברי. מאוחר יותר הסכמנו שיופיע לאחת היציאות שלנו אל מחוץ לעיר. הכוונה היתה שאם ייפגש עם המציאות, ייתכן שתיעלם התמונה המעוותת שטיפח בינו לבינו במשך השנים. ואכן הוא היה שם, נבוך לנוכח הגילוי שאין זו בדיוק ה"תמונה" שהוא נושא בדמיונו. הרבה יותר מאוחר, ולאחר שנפגש לזמן קצר עם פסיכולוג קליני, הסכמנו שיבוא לפגישה של אנשים חדשים שאינם מכירים אותו. הוא היה פעמיים ועזב בעוגמת נפש אם גם ב"שחרור" מסוים. השאלות, הוויכוחים והדיונים הערים היו באמת ניגוד מושלם לאופן שבו התרחשו המאורעות בדמיונו בעבר הרחוק. לאחרונה ביקר בקיבוץ עם רעייתו הטרייה ונראה רגוע ושמח. אולם באופן מפתיע, לפני זמן מה, שלח מכתב מוזר לאחת החברות ובו רוח מרירה והכרזות מוזרות. היה ברור שמשהו "עורר" אותו לכיוון שלילי. ולאט לאט נתבהרה המגמה המוסתרת בהסתתו. והכתבה הנ"ל הוכיחה זאת מעבר לכל ספק.

מה עושים עכשיו? אינני רוצה להיות גורו בעל כורחי. אינני סובל שמישהו ימשוך בחולצתי ויבקש עצה, הדרכה, הכוונה או כל קשקוש מהסוג הזה. זה שייך לרמה של פעוטון. כאחד שהכיר תלות מכיוונים רבים אינני מעוניין להיתלות על מישהו או לשמש מטרה לתלות של מישהו בי. זה מעורר בי סלידה עמוקה וחששות מוצדקים. ואשר לבעלי המקצוע המשרתים במשרות ממשלתיות וציבוריות, אנא מכם, כאשר אתם דנים באיש רוח, הואילו לפחות לעמוד על טיבו מקרוב לפני שאתם מקבעים דעות מיושנות שנובעות כביכול ממרתפי האינקוויזיציה. "אמצעים מובהקים של שבירת האישיות", "השפלות", שליטה", שימוש לרעה באמצעים פסיכולוגיים" וכדומה. האם זוהי גישה רצינית? הרי ייתכן שעבודתנו תהיה נלמדת בעוד חצי דור באוניברסיטאות ובעלי מקצוע יהפכו זאת ל"דוגמה" נוספת ויתייחסו לאיש רוח חדש שרחוק ממידתם באותו היחס שלו זכיתי אני מכם. ובכן, האם תניחו לנו סוף סוף? חברי אינם "כת" ואני אינני גורו. הנני איש פרטי ואינני סובל שכל אחד יבוא ויחטט בחיי ויחליט אודותי ויכתיב לי את דמיונותיו וכוונותיו הלא כל כך כשרות.