אתר המידע על כתות במדינת ישראל

בעיניים פקוחות

מאת זוהר מליניאק

פורסם בעיתון הארץ בתאריך- 16/2/1996

הניסויים שנעשו בקבוצה של יוסף ספרא עשויים להיראות מגוחכים, אך היו בעלי משמעות גדולה לי ולחברי. הכתבה "הכיתה של הדוד יוסף" (מוסף "הארץ", 9/2/1996) התעלמה מהרוח הגדולה שאפפה אותנו.

במשך כעשר שנים הייתי חבר בקבוצה ללימוד עצמי של האדם שאירגן יוסף ספרא בירושלים, מהן ארבע שנים בקיבוץ נאות סמדר, מיום עלייתו על הקרקע עד 1993. אז עזבתי את המקום, כי הרגשתי שהגעתי לסוף דרכי עם אותה קבוצה.

למרות שאינני שייך יותר ל"לימוד", הכתבה פגעה בי, והיתה בשבילי דוגמה יוצאת מהכלל לתפישה בסיסית שלי, שהיא: השלם הוא יותר מסך החלקים שבו, ואיננו ניתן להבנה מלאה מתוכם. כלומר, אף כי למיטב ידיעתי פרטים רבים בכתבה נכונים, רוחה אינה מתחייבת מהפרטים האלה ואין לה דבר עם הרוח שהיתה נחלתי ונחלת רוב חברי באותן שנים. הקונטקסט "עושה" את הפרטים ולא ההיפך.

ברצוני למסור בקצרה ובתמצות, על קצה המזלג, את הרוח הגדולה שאפפה אותנו. היינו חבורת צעירים ישראלים בגילים 25 עד 40. בתחילת שנות השמונים היתה הרגשה של התמוטטות ערכים בחברה הישראלית, הרגשת תפלות קיומית ורצון להשיג משהו יותר עמוק, רוחני, פנימי. תחושה זו היתה משותפת אז לרבים מחברי: דחף עמוק ואמיתי לזכות בטעם קיומי אחר, לא לחיות סתם.

יוסף, בשיחות וניסויים ומחנות, הציע לנו משהו כזה, לא על ידי דבקות בו אלא על ידי כך שנהפוך את חיינו לשדה מחקר. הנחת המחקר היתה שבחלק גדול מחיינו אנו פועלים באופן מותנה ומכני. מותנה על ידי החינוך שלנו, על ידי החברה מסביב, על ידי הדעות הקדומות שלנו. ניסינו לבדוק אם תיתכן לכל אדם אפשרות אחרת של קיום, שבו התודעה שלו חופשית מהתניות, אכפתית לעצמה ולסביבה באמת ולא רק כציווי נורמטיווי. מצב כזה מחייב היכרות מעמיקה של כל אחד עם עולמו הפנימי, כי רק כך ישנה אפשרות להשתחרר מאותן התניות.

תפישה זו חרגה ממה שהכרנו בפסיכולוגיה הרגילה והיא קסמה לנו כי היא עבדה, ופתחה מרחב של אופטימיות ושמחה שלא הכרתי. לא תמיד, לא אצל כולם ולא כל הזמן, מצאנו את עצמנו משתפים פעולה עם הזולת מתוך שמחה, מתבוננים בחיינו בעניין רב מאוד, דנים בשאלות פילוסופיות גדולות באופן חי ונוגע בתוכן חייו של כל אחד. הניסויים שעשינו, שבהקשר אחר עשויים להיראות מגוחכים, היו בעלי משמעות גדולה לי ולחברי האחרים, שחלקם הגדול היה אמון על חשיבה רציונלית ומחקרית. בניסויים אלו בדקתי את ההתניות החברתיות שלי, את התגובות האוטומטיות שלי, וניסיתי להגיב ממקום אחר, שאינו שחוק וחוזר על עצמו . פעמים רבות ניסוי פשוט ולכאורה סתמי הפך לחגיגה של תשומת לב, וערנות חדשה לפעולות שגורות. חשוב להדגיש כי מעולם לא הוכרח מישהו לעשות ניסוי, היו אנשים שישבו שנים בפגישות ולא ערכו אף ניסוי, גם לא היתה דעת קהל לוחצת בנושא זה. זה היה עניינו הפרטי של כל אחד ואחד. כבר כשבע שנים אין עושים ניסויים כלל, אלא אם מישהו עושה זאת ביוזמתו הפרטית.

האם הכל היה טוב כל כך? האם לא היו סכנות? האם לא הפרזנו בכיוון הזה? שאלות אלו ואחרות טוב שיישאלו, אבל אחרי שמוארת פעילותנו באותן שנים באור הרלוונטי שהאיר לי ולחברי באותם ימים. בקצרה אומר כי לא הכל היה טוב, שעם השנים מעמדו של יוסף הפך בעייתי, לפחות בשבילי, שהיו סכנות, כי היה מדובר בערעור המובן-מאליו של כל אחד מאיתנו, כי עטינו מעטה סודיות שלעתים היתה מופרזת. מאוחר יותר נעשו ניסיונות לסנן את הפונים לא על פי כישוריהם אלא על פי חוסנם הנפשי (דרך אגב, כמה פסיכולוגים קליניים היו שותפים באותן קבוצות ! ).

כל אותן מכשלות שקיימות תמיד כשמישהו פורץ דרך חדשה, אינן יכולות לדעתי לטשטש את כך שרכשתי מבט חדש על עצמי ועל העולם, מבט מעשי וממשי שמלווה אותי גם היום, ויש בו רלוונטיות גדולה לחברה הישראלית, היום יותר מתמיד. זה מבט שהעומק שלו הוא ההיפך מהיפנוזה והליכה עיוורת אחרי אדם או רעיון ותכליתו אופטימיות עמוקה אשר לאפשרותו של כל אדם לחיות חיים ערים ותופשיים.

כמה מלים על ש', שהתאבד. ש' היה חברי, וכשהתמוטט לא עזבתי אותו, לא אני ולא חברי. גם בקיבוצו ביקרתי אותו פעמים מספר, ובאחת הפעמים הזעיק אותי באמצע הערב לבוא אליו, ומיד הגעתי. אף הזמנתי אותו להשתכן בביתי כל אימת שירצה, הוא עשה זאת, אך אחרי יום הרגיש חייב לחזור לקיבוצו ונעלם. סיפורו של ש' הוא טרגדיה עלומה בשבילי. אינני יכול לכמת בדיוק מי ומה תרמו למחלתו, היא פרצה בבת אחת. בכל מקרה הוא לא נודה ולא הוחרם על ידי הקבוצה.

נאות סמדר היום, עם כל הבעיות שאני מוצא בו, היא מקום מיוחד במינו בנוף הישראלי, מקום של יחסים חמים, שיתוף פעולה אמיתי ותנופת יצירה יוצאת מגדר הרגיל. יש בו אלטרנטיווה ממשית להרבה חוליים של החברה הישראלית. טוב יהיה להשאיר את השיח איתה פתוח, מתוך התייחסות לבעיות, ולא להפוך את אנשיה לאוסף מהופנטים ההולכים בעיניים עצומות אחרי חלילו של יוסף.